...המשך מעמוד הקודם

 

 

פרק א

פולמוס השחיטה

מאבק השחיטה באנגליה

שערוריית השחיטה בלונדון

א. גזירת השחיטה[1] בישראל, לאור ההלכה, והשקפת חז"ל, וגדולי דורו שדעתם דעת תורה וחכמה, ואיך הגיבו כלפי הגזירה.

 (ומדבריהם והשקפתם נלמוד איך להתנהג בחושך, תחת הגזירה, ומה יעשה ישראל לילך בעקביהם, ושה פזורה ישראל תלך בעקבי הצאן הרועים, אבותינו ז"ל).

והנה לא באתי בכאן לכתוב תולדות ימי ישראל, ליתן מבט היסטורי בגזירת השחיטה מימות עולם, וגם לא מבט היסטורי במאבק השחיטה באנגליה (חוץ ממה שנמצא נזכר בדרך אגב בתוך כתביי שהוכרחתי לכתוב, למען תועלת הענין, שהיה נצרך לעוררם או לעורר אחרים[2]) כי זה הנחתי לכותבי העתים (מהחרדים, כי החופשים יהפכו הקערה על פיה, בפרט שאין להם רגש פנימי בחשיבות קיום התורה ומצותיה ויסודות הדת, שהם קיום העם הישראלי, ובעת כתבי הגזירה עוד תלויה על ראשינו, כי לא הובא עוד לפני הפרלמנט. ורק לבסוף שנצא מהגזירה בע"ה, אז נראה יותר ברור ובהיר שיבהרו כל אותן שהשתתפו עם הממשלה לעזור להם ולתת להם עוז והסכמתם לגזור הגזירה, כדי להחניף להם, או להראות שגם הם הם אנשי מדע, מבינים היטב ברוח הגויים והממשלה, והנאורים מהם בוחרים בזה היות נחשב בעיני הגויים כמוהם, וכמה מהם במסתרים תבכה נפשם שבעל כרחם צריכים להבדל ממאכלי הנכרים, הגם שהם מאוכלי בשר החזיר והעכבר וכו' היו בוחרים להשיג תעודת הכשר על פיגולי מירוקיהם. וגזירת השחיטה מלפנים בישראל כבר כתובה בספר השחיטה והבדיקה לד"ר יצחק דעמבא ז"ל, ועדות נאמנה, לר"ע מונק, ובשרידי אש ח"א למהר"י וינברג ז"ל, ובספר זכרון יעקב ח"ג סי' מ"ז. והרבה דברים לקטתי מהם).

הממשלה מתחכמת נגדינו ע"י חקיקת חוקים "הומניים" כביכול

ב. הנה בעוה"ר גזירת איסור השחיטה היא אחת מגזירות הנוראות המתחדשות מדור דור, פעם מחמת שנאת הדת והעם בגלוי, ופעם תחת מסוה של צער בעלי חיים, או תחת מסוה של עלילות אחרות ושקרים וכזבים. ובדרך כלל באו בעקיפין ולא במישרין, ובמקרים רבים התחכמו נגדנו לא להוציא צו מיוחד לאסור השחיטה, אלא לחקוק חוק הומני כביכול בתנאים שונים, והתנאים האלו מפריעים בשחיטה, ובפרטיה ודקדוקיה, הנהוגה אצלנו בקבלה מדורי דורות.

וכל מגמתם (בגלוי או בסתר) היה להצר צעדינו, ולבזות דתינו דת תוה"ק ולהשפילה ולרומסה, ולחתור חתירות תחת דת קדשינו, להרסה ולהרוס יסוד קיומינו, שזהו טהרת קדושת עם ישראל, להיות עם קדוש לה' בהבדל ממאכלות אסורות, זוממים הם ושואפים לעקור ולשרש לאט לאט, בידעם שזה הגרעין היסודי[3] השומרת אותנו מבלי להתבולל ולהתערב ביניהם ועמהם.

שנאת האומות לעם ישראל ולדתו, להשפילו
ולבטלו כליל ח"ו

ג. ואף במדינה דמוקרטית שחוקת היסוד שלהם מבטיחה חופש מלא לקיים כל דיני האמונה לכל אזרח. ואף לפעמים שאין השלטון רוצה בזדון להעביר אותנו מלשמור הדת והשחיטה, אבל החברות השונות בתוך הממשלה, ושיש להם השפעה גדולה שם להטות לב יועצי המלוכה והשרים, מני הדרך הישרה להוליכם שולל תחת מסות שונות אשר מתחתיה עמוק עמוק בעור בשרם טמון ומוצנע הגרעין שלהם מתכוונים, השנאה לעם ישראל ולדתו, להשפילה ולבזותה ולאט לאט לבטלה כליל. ומחמת חשבונות פוליטיות, וכח המכריע של החברות האלו הממשלה נשפעת לקבל דבריהם ולחוקקם לחק.

בפתע פתאום נהפכים רוצחים ל"רחמנים" כביכול

 ואף שלפעמים מרגישים האמת וטומאתם ושקריהם וכזביהם בשוליהם, מעלימים הם עיניהם, ואדרבה עוזרים להחברות הנ"ל באמתלאות שונות שאין כוונתם נגד הדת רק טובותינו הם מבקשים, ופתאום נהפכו לרחמנים בני הרצחנים הגזלנים החומסים, להפוך עורם המלא עוד כתמים מדם יהודים, ואינם מתבישים כלל לתרץ עצמם שאיך אפשר להתיר בעבור ספורט ושחוק להתאכזר באכזריות נוראה בצידת צביים וכדומה.

ראשית צעדיו של הצורר הגרמני ימ"ש נגד יהודים, היתה לאסור השחיטה

ודבר זה מראה בעליל שאינם באמת מרחמים על הבריות, רק לאותן בע"ח שיש להן אינטרסים אחרים, והחזיר מיער החיה הטורפת, הראה את זהותה ואת טלפיה המזוהמות והמטונפות הארסיות מלאות דם וכו' וכו' שלטון הנאצי ימ"ש וזכרם שאסרו השחיטה תחת מסוה הומניטרית, וכוונתם היתה להצר עלינו ולהשמידנו כליל לאט לאט, ולבזות דת קדשינו וכו' וכו'. ולשרוף גוויתינו ונשמותינו גם יחד להתגאל מקודם בפת בגם, והמן הרשע צורר היהודים, אף שחישב וכתב על כל היהודים מנער ועד זקן נשים וטף להשמידם ולאבדם, גזר עליהם מקודם גזירות על הדת שלא ישמרו, ואסר להם למול ולשמור שבת ויו"ט ולעסוק בתורה, כמבואר ברש"י ז"ל במגילה ט"ו. יעו"ש, כדי להכשילם, וגם משנאת הדת ועם ישראל, והרגיש שעצם קיום יהודי מתנגדת לו, דישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וקדושת ישראל מתנגדת לקיומו של טומאת עמלק, וכן תמצא בשאר האומות שהיו מתנגדים ושונאים אותנו בעבור דתינו, וגם בעצם קיום העם היהודי.

כל הקם נגד ישראל, כאילו קם נגד הקב"ה

ובאמת זה תלוי בזה, כמבואר ברש"י ז"ל בשלח, תהרוס קמיך, שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה יעו"ש ובמכילתא, ובמדבר ל"א-ג' ברש"י ז"ל נקמת ה', שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה: ורצו לאבד ולשרוף גויותינו ונשמתינו. ובשבת ק"ה: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לס"ת שנשרפה: הרי שעם ישראל ותורתינו הם צמודים וקשורים יחד, וכמאמר הזוה"ק אורייתא וקוב"ה וישראל חד.

אבותינו מסרו נפשם על זהירות השחיטה וכשרותה

ה. והנה מאז מעולם מסרו אבותינו ורבותינו (מדור דור) את נפשם על השחיטה וזהירותה, וממאכלות אסורות, ולא נכנעו ולא ויתרו על קוצו של יוד, השיבו מלחמה שערה במאבק הקודש להגן על מצוה זו שהיא מיסודות התורה וקדושת עם ישראל.

גם בזמנים היותר קשים העמידו השחיטה על תלה

ובדורות הקודמים מלפנים בישראל שהאמונה הטהורה היתה אז מושרשת היטב בכל שדרות עמנו, והמון בית ישראל שנשא על כתפו בלהות ועריצות הגלות בגזירות הכי קשות ורעות, נשאר בזהרו וחומתו, באמונת אומן בה' ובתורתו, וכל רוחות הרעות שבעולם לא הזיזו אותו ממקומו. ולא עלה כלל על הדעת לוותר או להתפשר, בעניני הדת אפילו במשהו, או לבקש ולחפש אחרי היתרים, או שאר אמתלאות להכנע לרצון המלכות, ומכל שכן בעניני שחיטה. ואדרבה בזמנים היותר קשים אחרי גזירות הנוראות משנת תתנ"ו ואיך כשהראשונים כמלאכים ראו איזה רפיון עמדו ועשו תקנות שונות להעמיד רמת השחיטה על תלה (כמבואר ברבינו יונה, והרא"ש ז"ל ושאר הראשונים, וכמבואר לעיל דבריהם בקונטרסי בשביל השחיטה יעו"ש). והזהירות זה שנזהרו הרבה בשחיטה ובכלל להשמר מבלי להתגאל בפת בגם של הנכרים, שמירה זו שמרה עליהם שישארו בטהרתם המליאה, ונשארו איתנים וחזקים באמונתם ותומתם, לה' ולתורתו הק', וכבר הבאתי דברי הדמשק אליעזר שבשעת הגזירה יש להחמיר עוד יותר יעו"ש (בשאלת שחיטה בעמידה).

ו. ובמגילה י"ב. שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, וכו' אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ושם במגילת אסתר א'-ח', כרצון איש ואיש, שרצה להכשילם שיהיו נחשבים שעשו זה להשתתף וליהנות מסעודתו ברצון ולא באונס. ועיי"ש בגמ' שמדמה זה להשתחוי' לצלם בימי נבוכדנצר (דמשום זה נתחייבו). ובחולין ד': אין הסתה אלא באכילה ושתיה. ושם במד"ר מגילת אסתר, ובמלאת הימים. המן הרשע בעלילה גדולה בא על ישראל. אמר המן לאחשוורוש, אלוקיהם של אלו שונא זמה, העמד להם זונות ועשה להם משתה, וגזר עליהם שיבאו כולם ויאכלו וישתו וכו', כיון שראה מרדכי כך, עמד והכריז לא הלכו לאכול מסעודתו של אחשוורוש יעו"ש. ובסנהדרין ק"ו. ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין וכו' יעו"ש.

בזכות שגזר דניאל על שמנן, זכו ישראל שבאותו הדור לכל הנסים

ובדניאל חנניה מישאל ועזריה, היו נותנים ללבם שלא יתגאלו בפת בג המלך (דניאל א') ושם, נס נא את עבדיך ימים עשרה, ויתנו לנו מן הזרעים וגו'. ובפי' רס"ג ז"ל באותן הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, והם כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו. שלא יגרום החטא, עשרה נסיונות שנסו אבותינו להקב"ה במדבר, יעו"ש. ובע"ז ל"ו. שדניאל גזר על שמנן, ועל ידי זה זכו שיהיה מראיהן טוב ולכל הנסים והגדולה אח"כ. וכבר הבאתי לעיל (בקו' בשביל השחיטה אות כ"ה) דברי האוה"ח הק' (בפ' שמיני י'-מ"ג) שבאמצעות שמירת מצוה זו לא ישלטו עכו"ם בעם בנ"י. ודבריו הם בזוה"ק ח"א דף קצ"א. תא חזי יחזקאל נטר פומי' ממאכלי דאיסורי דכתיב ולא בא בפי בשר פגול, זכה ואקרי בן אדם. דניאל מה כתיב ביה, וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך, וביין משתיו, זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם, בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמי דיוקנא דאדם, דאיהו שליטא על כולהו ואיהו מלכא על כולא, יעו"ש. ומקודם שם דניצול מגוב האריות, דבגין דא לא איתחביל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש יעו"ש. (ואולי דברי הרס"ג הנ"ל שהיה העשרה ימים בין ר"ה ליוהכ"פ וכו' הם מקור לדברי הירושלמי בפ"ק דשבת, הובא בטור או"ח סי' ר"ג, וגם בשו"ע, להזהר באותן הימים מלאכול פת עכו"ם פת פלטר, ולאכול בטהרה יעו"ש).

ועיי"ש בפי' רס"ג ז"ל הנ"ל שבקשו לאכול זרעונים כדי שיעלה ריח רע מפיהם, שלא יבאו עליהן במשכב זכור, יעו"ש ובאה"ע, אבל י"ל ששמירה ממאכלות אסורות היא שמירה מעולה ומגנת על האדם שלא ישלטו עליו, ושומרים אותו משמים שלא יכשל. (וברית הלשון הפה והמעור אם שומרים הפה מלאכול דברים האסורים, אז גם ברית המעור נשמר וכדברי הזוה"ק הנ"ל דכולהו דחלין מקמיה).

ז. ובסוף ע"ז, ע"ו: מר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא, אייתי לקמייהו אתרוגא, פסק אכל, פסק הב ליה לבאטי בר טובי, הדר דצה עשרה זימני בארעא, פסק הב ליה למר יהודה, א"ל באטי בר טובי, וההוא גברא לאו בר ישראל הוא, א"ל מר קים לי בגויה, ומר לא קים לי בגויה (ר"י מכיר אני בו שהוא פרוש, ולא יאכל דבר איסור, אבל בך איני מוחזק שתהא פרוש כל כך). איכא דאמרי א"ל אידכר מאי עבדת באורתא (דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאין, וכששיגרן להם בלילה שעבר קיבל באטי, ורב יהודה לא קיבל, רש"י).

ולכאורה צע"ג כל המעשה הנ"ל שמביא הגמרא, ראשית וכי בעינן להביא ראיה משבור מלכא לדברי הברייתא שסכין נועצה עשרה פעמים בקרקע לאכול בה צונן, ועצם המעשה תמוה לכאורה דשבור מלכא הטריח עצמו לנעוץ הסכין בקרקע עבור ר"י. בפרט שאולי ע"פ הדין היה מותר לו לר"י לאכול מפני אימת המלכות, בדבר שאינו אלא רק דין דרבנן דצריך נעיצה, וכבר פסק עם הסכין הזה שני פעמים מאתרוגא. ואולי דבא לאשמעינן שרגלי חסידיו ישמור, ואין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אפילו באיסור דרבנן (כמבואר בחולין ו.) ושם בתוד"ה צדיקים עצמן (שם ה':) שדוקא במידי דאכילה, יעו"ש ששם נסמן שכ"כ בכ"ד) והטעם דדוקא במידי דאכילה, כמו שכ' האוה"ח הק' (הנ"ל) שהתיעוב יעשה מעשהו בנפש האדם אפילו בהסח הדעת ובשוגג. יעו"ש. ולכך אפילו המלך היה זהיר בר"י שלא להאכילו בהסכין בלי נעיצה. וכן מה דא"ל אידכר מה דעבדת בלילה. ולדברי התוס' שם שבאמת באטי בר טובי לא חטא, שעדיין היה עבד קצת ומותר היה בשפחה, וגם הכי אם לא עמד בנסיון של השפחה (שלדה"ת היה מותר) שגדול היצר כמאמרם גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן, וכי משום זה הוא מיקל גם בשאר איסורי דאכילה. ובשו"ע יו"ד סי' ב' סעיף ו', שמומר לאחד משאר עבירות א"צ לבדוק לו סכין (ואפילו לדעת הר"מ ז"ל דוקא מומר ולא בפ"א, יעו"ש).

הזהיר מכל איסורי אכילה נשמר בקדושה יתירה

גם בשאר ענינים

אך לפי"ד י"ל ששבור מלכא ענה לו שאם היית זהיר באמת ופרוש מכל איסורי אכילה שמעלין את האדם לידי קדושה, לא היית לוקח השפחה אפילו כשאין עבורך חטא אבל פרישות וקדושה אין לך, ובר"י, כיון שהיה זהיר ממאכלות אסורות אפילו מנדנוד איסור דרבנן, היו משמרים אותו משמים לבל יכשל בעריות, ולא במידי דאכילה. ועי' בר"מ ז"ל בספר חמישי קראו קדושה, וכלל בו הלכות איסורי ביאה, מאכלות אסורות, ושחיטה, שכולן שייכים זה לזה להעלות את האדם לידי קדושה ולהבדל מעריות הנזהר בהם. ומי שאינו נזהר במאכלות אסורות נכשל ח"ו בהנך, ומי שנזהר בהו שומרים אותו שישאר בקדושה ושלא יכשל בהו ובעריות. וזהו הסיום שמסיים המסכתא להראות שעל ידי זהירות במאכלות אסורות גם המלך נענע בראשו לעזור לו, וזהו העצה להשמר מע"ז ומלפני אידיהן וכו'.

ח. ותחלת גזירה על השחיטה מצינו בבבלי (יבמות ס"ג:) שכבר בימי ר' יוחנן גזרו על השחיטה, החברין מכי אתי לבבל, ופירש"י ז"ל חברי, פרסיים רשעים, ומבזין, ואינם מכירים כבודם של ישראל. וכ"ה במאירי ז"ל. אלו פרסיים, כלומר שמצירין לישראל, וכופרים במעלתם, וביחוסם, עכ"ל. ובערוך ערך חבר, שהיו פרסיים קורין לכומרים חברין, והיו אותן חברין רעים מאד, ומצירין לישראל. וז"ל, אמרו ליה לר' יוחנן, אתי חברי לבבל, שגא נפל (כפף נפל, מרוב צער, שהיו בני הישיבה מסורה בידם), אמרו ליה מקבלי שוחדא (לבטל גזירתא) תריץ יתיב (יתיב ושמח) גזרו על ג' מפני ג' (אמרו ליה על שלשה גזרו, אמר להם מפני ג' עבירות שהיה בידי בני בבל), גזרו על הבשר (שלא יאכלו בשר שחוטה) מפני המתנות (מפני עבירה שהיה בידם, שהיו גוזלים מתנות כהונה, זרוע ולחיים וקיבה). ובמאירי ז"ל והכל היה מדה כנגד מדה. (ובשבילי השחיטה ביארנו שבודאי היה העונש מדה כנגד מדה, ובמאכלות אסורות ובשחיטה נאמר והבדלתם, וזהו שמבדילם מן העכו"ם והכהנים מובדלים מישראל בקדושתם, וכיון שפגמו בהבדלה זו דכהנים להחשיבם בנתינת המתנות, נענשו שניטלה מהם מצוה זו דשחיטה דמצות הבדלה, ששומר עלייהו להבדילם מהעמים לבל ישלטו בהם יעו"ש).

הראשונים לגזור על השחיטה

היו הפרסיים וכומריהם

ומבואר שהראשונים שגזרו גזירת השחיטה היו הפרסיים או כומרים שלהם, וכוונתם היה רק להצר לישראל, ולהשפיל אותן ואת דתם. (ולא היו מעונינים כלל בצער בעלי חיים, ובקבלת שוחד היו מבטלים הגזירה) ועי' ברבינו נסים גאון בשבת ה. ובתוס' גיטין י"ז. ד"ה הא.

וגם מבואר דעת ר' יוחנן שהגזירה לא באה בחנם רק מפני עבירות שהיו בידם, והגיד להם העבירות במה שחטאו כדי שישובו, ויתבטל הגזירה.

ט. ובר"מ ז"ל בפ"ב דתעניות הל' ג': וז"ל על הצרת שונאי ישראל כיצד, גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל וכו', או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו וכו', ובמגיד משנה שם שהביא מקור לדברי הר"מ ז"ל שעל גזירת שמד אפילו במצוה קלה חייבים להתענות. וז"ל וביבמות פרק הבא על יבמתו, אמרו ליה לרב, אתו חברי לבבל גזר תעניתא, ושם מתבאר שגוזרין תענית על השמד, ודבר ברור הוא, עכ"ל. הרי שגירסתו שם היתה רב (במקום ר"י) ושגזר תעניתא עבור גזירת השחיטה. ומצוה קלה שהזכיר הר"מ ז"ל כוונתו לשחיטה, והטעם שקראו מצוה קלה כיון שאין זה מצוה חיובית שמחויב לשחוט, רק אם ירצה לאכול מחויב לשחוט, ובידו שלא לאכול בשר כלל, משו"ה קראו מצוה קלה, ואף שזהו גזירה בשב ואל תעשה, ואינה מצוה חיובית, פסק שמחויבין להתענות, וזהו מדברי הגמרא הנ"ל (לפי גירסתו בגמ').

אף שגזירת השחיטה היתה גם על עכו"ם, מכנהו הרמב"ם בשם גזירת שמד

ואף שלכאורה היתה הגזירה על כולן, אף על הגויים שלא ישחטו, והגויים ממילא לא שחטו רק היו נוחרין או שאר מיתות, ואופן זה לא נאסר גם לישראל להרוג הבהמות. נמצא שבשחיטה היו כולן שוים. אפילו הכי קרי ליה הר"מ ז"ל גזירת שמד, וכן תפס בפשיטות המגיד משנה שזהו גזירת שמדא (ולא נתבאר אי גם שחיטת העופות נאסרה בגזירתם).

י. ובעיקר דברי המ"מ שפי' לכוונת הר"מ ז"ל מצוה קלה שציין להא דיבמות שקאי לגזירת השחיטה, ואמאי לא פי' לדבריו שקאי לערקתא דמסאני. וכמבואר בסנהדרין ע"ד. אבל בשעת גזירת המלכות אפילו מצוה קלה וכו' כי אתי רבין אר"י כו' אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה כו', מאי מצוה קלה א"ר בר"י א"ר אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא, יעו"ש וברש"י ז"ל.

אבל באמת הר"מ ז"ל בפרק ה' מיסודי התורה הלכה א'-ב'-ג', לא הביא כלל דבר זה דאפילו ערקתא דמסאני, וכבר תמה עליו הכסף משנה שם. אבל נראה שהר"מ ז"ל מפרש לה כשיטת השאילתות בפרשת וארא שאילתא מ"ב, דבשעת השמד, אם יאמרו לו כפוף עצמך בפני עבודה זרה להתיר ערקתא דמסאנך שיהא נראה שאתה משתחוה לעבודה זרה, יעוין שם שאסור מדרבנן, י"ל שזה נכלל במה שכתב שם מצוה מן המצות, שלדעתו לא קארי זה רק למנהגא כשיטת רש"י. ולשיטת השאילתות הפי' מצוה קלה שרוצה להעבירו בעקיפין שיהא נראה להעולם לכל הפחות שעובר, יעו"ש ובהעמק שאלה. ועי' בע"ז ג'. מצוה קלה וסוכה שמה, ואמאי קרי לה מצוה קלה דלית בה חסרון כיס. (וצ"ל דקאי לישיבה בסוכה ולא לעשייתה, דהוי ג"כ מצוה כמכות ח'. חטיבת עצים דסוכה ובירושלמי שמברך על עשייתה). ושם בסנהדרין ק"י: ולא שירי מצוה, וברש"י, לא מצוה ולא שיורי מצוה: לא מצוה חמורה, ולא מצוה קלה, יעו"ש (ושיורי מצוה כמו מסאנה דלא מעכבת).

ובירושלמי בפרק א' דפאה הלכה א', השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות, מצוה קלה שבקלות שילוח הקן וכו'. ובחולין קמ"ב: ומאי מצוה קלה שהיא כאיסר, וברש"י עה"ת (דברים כ"ב- ז') אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, יעו"ש. ושם, עקב, המצות הקלות שאדם דש בעקביו. ובמצות שחיטה אולי היא ג"כ בגדר זה שאין בה חסרון כיס, דמה לי לנחור מה לי לשחוט, ואדרבה יותר בקל לשחוט מלנחור או שקאי לאכול בשר שחוט, ועי' ביבמות שם גזרו על הבשר, ולא אמרו גזרו על השחיטה, שלא לשחוט, ואולי שבעקיפין באו על ישראל שהגזירה היתה שאסור לאכול בשר שחוט, ולא שאסור לשחוט (שאז היו יכולין להביא בשר שחוט ממקום אחר). ואולי גם שם בימי הפרסיים הגזירה היה בעקיפין ובעלילה שהבשר לא טוב וכדומה, ולכך אסרו אכילת הבשר, ולא השחיטה.

ובאבות פ"ב והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו', ובר"מ ז"ל שצריך ליזהר במצוה שיחשב שהיא קלה כשמחת הרגל, ולמידת לה"ק, כמצוה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה, כמילת וציצית, ושחיטת הפסח וכו', יעו"ש. ובמנחות מ"ד. אין לך כל מצוה קלה וכו', צא ולמד ממצות ציצית. הרי שקרי לציצית מצוה קלה. והר"מ חושבה בין החמורות. וברש"י ז"ל ציצית מצוה קלה עשה בעלמא.  ונראה שבא ליישב שהרי אמרינן לעיל מ"ג: שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות. לכך דקדק לפרש שהכוונה כאן קלה עשה בעלמא. ובתוספתא דשבת פט"ז אבל בשעת הגזירה אפי' מצוה קלה שבקלות אדם נותן נפשו עליה וכו'. ולא באתי רק להעיר, ובאמת המושג וגדר קלה תלוי, דלפעמים הכוונה שקלה לקיים אותה, שא"צ הוצאות הרבה או טירחא, ולפעמים קאי על עצם המצוה חמורה או קלה, הר"מ ז"ל בהלכות יסודי התורה שכתב או מצוה מן המצות כלל בזה כל המצות כולן. ולא באתי אלא רק להעיר בכל זה, ואכמ"ל.

יא. ובספר דמשק אליעזר לחולין (דף ל"ח:) בא"ד וכי דרך עולם לנעוץ צור וסכין בכותל, ובמוכני או בצפורן ובשן כדי לשחוט בו וכו' הנני אומר דכל זה נשנית בשעת השמד, וגזרו מלשחוט, והוצרכו לעשות ענינים שלא יבאו הגוים להרגיש שהם שוחטים רק יסברו שנוחרין ואוכלין כמותם, והשתא שפיר גם רבא סתם דבריו האיבעיא שלו יעו"ש (ולעיל בקונטרס שחיטה בעמידה הבאתי דבריו). ולפי דבריו למדנו שכבר בשעת זמן המשנה והברייתא היה בזמנם או מקודם להם גזירה על השחיטה, ודוקא שחיטה אסרו ולא נחירה לנחור. וגם בימי רבא היה ג"כ גזירה, או שהיה דבר רגיל בזמנם שהיו רגילים לגזור גזירות על השחיטה לכן בעי רבא כנ"ל. ומקודם הבאתי דברי המגיד משנה בפ"ב דתעניות. ובקצת דפוסים הגירסא שם אמרו ליה לרבא, אתי חברי לבבל, ולפי"ז מבואר להדיא שבימיו היתה גזירה על השחיטה. אבל בשאר דפוסים שם במ"מ לרב'. ואפשר שהכוונה לרבה, ובהגר"א איתא גירסתו לרב. וגירסא זו מחוורת טפי עי' בתוס' גיטין י"ז. בד"ה הא דבימי רב אתי פרסיים לבבל יעו"ש. ולפי"ד הדמש"א הנ"ל לפי"מ דמוקי לה רב פפא (שם ט"ז:) בעופא דקליל יעו"ש, מבואר שגם על עופות לשחוט היה גזירה.

וכן נראה שגזירה זו על השחיטה קוראהו לה הדמש"א שמד, וכ"ד הר"מ והמ"מ הנ"ל (כן היא בדפוס ישנים, אף שבמקצת דפוסים הגירסא בר"מ לגזור עליהם גזירה, וזהו תיקון הצנזור, שצ"ל שמד.) ונתבאר להדיא גזירת השחיטה אף שהוא לכולם (שהגויים בין כך וכך לא שוחטים) נקרא גזירת שמד, ושצריכין להתענות.

גם בספרד וצרפת היתה זו גזירת

הכומרים נגד השחיטה

ובדרך זה של הכומרים הפרסיים החברין שהיו מצירין לישראל, וגזרו עלייהו גזירות כדי לבזותן ולהשפילן, היו ממשיכים בדרכם הכומרין הנוצרים הרשעים בספרד וצרפת לאסור השחיטה לישראל ולסחוט מהיהודים כסף שוחד כדי להרשות להם לשחוט, כמו שמצינו שאלה הלכה למעשה בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"א אלף צ"א. מובא גם ברמ"א ז"ל בחו"מ קס"ג סעיף ב'.

וז"ל הרשב"א ז"ל, שאלת על עסק המשומדים שעוברים עליהם ומוציאין הוצאות רבות, וגורמין שהגלחים שבעיר רוצים למחות לבל יאכלו משחיטתם, ובל ישתו מיינם, ושלא יקחו היהודים פתם, וצריכין לעשות הוצאות על זה להשחידם, לבלום פיהם, וגם לגלחים ולשופטים, וכן מוציאין בכל שנה ושנה הוצאות ערב חגם הידוע להגן עליהם וכו'. אבל שאר ההוצאות שעושין לשחד המשומד והגלחים שלא לבטל מהם השחיטה וקניית הפת וכו', יעו"ש. הרי לך תעודה מימיו, שיד המשומדים שרצו לבטל הדת, ולהצר צעדינו, והגלחים הנוצרים, וגם השופטים ידם היתה במעל הזה.

עיקר גזירת השחיטה באירופה היתה במדינות

שיד הנוצרים היתה על העליונה

וידוע היטב שכל מגמתם של הנוצרים הכומרים החל מן האפיפיור ברומא עד העבד והשפחה וכל האספסוף אשר בקרבם, תמיד היו שואפים להשפילנו ולהעבירנו מדתינו, ולהשמידנו, אף שספר זה היה הגרעין הנטוע בלבם בשנאתם אותנו מדור דור. ואם נבדוק שעיקר גזירת השחיטה באירופא היה בעיקר בכל מדינות שיד הנוצרים והשפעתם היה גדול, ואם ההמון עם ושרי המדינות כולם היו נשרש בלבם השנאה הגדולה נגדינו ונגד דתינו, באותן מקומות החלה גזירת השחיטה.

בשנת תרכ"ד אסרו השחיטה בגרמני'

וברוסיא אסרוהו בשנת תרנ"ב

דוק  ותשכח. בגרמניה כבר התחילו עם השחיטה בשנת תרכ"ד ובסקסוניה אסרוהו. וברוסיה בשנת תרנ"ב רצו לאסרה, האכזרים האלו אשר מפעם לפעם עשו פוגרומים לשחוט ליהודים ולאבדם, והאכזריות נוראה שעשה הצאר עם צבא הקונטאניסטין, שבלי חמלה ובאופן הכי יותר אכזרי עינו אותם לילדים רכים וטובים בלי חמלה כדי להעבירם על דתם. הם פתאום הפכו עורם במסוה של "בעלי חמלה" על הבהמות, ותמיד היה ברצונם להשמיד אותנו כליל בגוף ונפש, להרוג אותנו, לעשות אותנו לשמצה ולהעבירנו לדתם. זה היה כל כך נטוע בלבם ודמם ובראשם שאף בלי דעת ומחשבה מיוחדת, או אפילו אם היתה להם כוונה אחרת, אבל הנגיעה הזו הגדולה שנשאר אצלם לשנוא אותנו קלקלה תמיד את השורה שלא יכלו שוב לדון באופן אוביעקטיבי אף מן הטובים שבהם חוץ מכמה שהיו יוצאים מן הכלל. כדאמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז. ובתוך תוכם ממש נשרש אצלם הירושה שירשו מאבותיהם ונשרש בדמם, והצוואה שקיבלו מאבות הכמורה אל תשנו ממנהג אבותיכם, לרדוף ולשנוא תמיד ליהודים ולהפר דתם וכו', שאף הדת שלהם אינם שומרים לעצמם, אבל דבר זה נשאר אצלם חלק מאמונתם ודתם. (וכאן באנגליה בחברת צער בעלי חיים, אותן שהגישו התלונה להממשלה לחוק חק לאסור השחיטה נמצא שם כומר נוצרי אחד, וד"ל).

מ"ש הגרח"ע ז"ל בשנת תרח"ץ

בענין גזירת השחיטה

י"ב. ובדרך הזה דרכה של תורה, חז"ל והראשונים ז"ל תפסו אביר הרועים הגאון רח"ע ז"ל (במכתבו אייר תרצ"ח, עדות נאמנה עמוד רל"ט) בא"ד, אבל סכנה גדולה מרחפת עלינו ולא נודע מה ילד יום, ובינתים עלינו להתבונן, מה זאת עשה לנו ד', אשר לא היתה כזאת וכו' אוי לנו שעלתה בימינו כך. עלינו לדעת כי לא מקרה הוא, אך עונותינו הטו כל אלה, הירידה המוסרית שירדנו פלאים, והזלזול בקדשי האמונה, רבי התועים והמתעים, אשר ללא אמונה גברו בארץ, וע"כ רבה העזובה גם בעניני הכשרות וכו' ואם מלפנים לא היה עולה על הדעת כלל שימצאו מאכילי בשר נבלות וטריפות וכו', ולמען לקדם פני הרעה עלינו כולנו כאיש אחד, להתאחד ולהתחזק בעניני הכשרות, לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולבקש אמצעים נגד הפרצות הגדולות וביחוד נגד הקצבים הנוכלים המכשילים את הרבים, לפרסם קלונם, ולהבדילם מקהל ישראל, כי לבד האסורים החמורים הלא הם רודפים את כלל ישראל כי באשמתם יגרמו ח"ו סכנה להשחיטה. וגם אלה מאחינו אשר מסיבות והשקפות שונות התרחקו מאז מהכשרות, אַל להם להעלים בעתות בצרה מאחיהם, ועלינו להתאמץ להיות נזהרים בכשרות כשלומי אמוני ישראל, וחלילה לאיש יהודי להתפגל בבשר טריפה או בבשר שאינו מנוקר כהלכה וכו'.

על הרבנים והעסקנים לעמוד על המשמר ולפקח על כשרות המאכלים והשחיטה

והנה אבותינו ורבותינו מסרו נפשם מדור דור על השחיטה ועל הזהירות מאכלות אסורות, שזהו מיסודות התורה וקדושת עם ישראל, עתה נעשה כל אשר בכוחינו לחזק את הכשרות ולעמוד בנסיון. ועל הרבנים הגאונים בכל אתר ואתר, לעמוד בפרץ בעת לעשות כזאת, אשר היא חובתם ותעודתם תמיד וחובה כפולה מוטלת עליהם לעמוד על המשמר, לדבר השכם, ולדבר ולדרוש לפני העם, וביחוד עם העסקנים שבעיר, יעשו כל אשר ביכולתם, ייסדו ועדי כשרות שישגיחו ויפקחו על הכשרות, ויחזקו בכל מיני חיזוק עפ"י דת למנוע ממאכלות אסורות ולהמשיך טהרת וקדושת ישראל כימי עולם וכו'.

ושם (עמוד רל"ג, מכתבו משנת תרצ"ז) בא"ד, לא נוכל לכחד שגם עד עתה לא עמד ענין הכשרות על הגובה הראוי כאשר מאז ומלפנים, וכו' ומי יודע אם לא זאת היתה בעוכרינו שבאה עלינו הצרה הזאת וכו' אמנם כן עלינו להכיר את אשר עוינו וכו' יעו"ש, ושם (בעמק קמ"ד מהר' י"י פעריטש ז"ל) אבל צריכין אנו להתודות בלב נשבר ונדכה, שעונותינו גרמו את כל אלה, שהרי כבר אסרנו אנו בעצמנו השחיטה קודם לכן ע"י העמדת שוחטים שאינם ראויים בכמה קהלות ר"ל, יעו"ש.

ושם (עמ' רכ"ה) במכתבו אל החזון איש זצ"ל, אמנם בדעתי היה לגזור תענית ציבור בארה"ק ובכל תפוצות הגולה וכו', והענין צריך לרחמים מרובים והשתדלות מרובה פה ובכל המדינות, וגם בארה"ק ראוי להרעיש עולם ולהתפלל לפני כותל מערבי, ואולי גם לגזור תענית היום פה יום תפלה. ושם להג' רצ"פ פראנק ז"ל מעוררו להרבות בתפילה בקהל עם אצל הכותל, ולדבר עם הקונסול. ושם ר"ל שרצה לשלוח להשתדל לפני האפיפיור ברומא, יעו"ש.

יג. ושם מ"ג, והשומר ישראל ישמור עמו ותורתו, ויגן על כל המשתדלים בדבר הגדול הלזה, לקיום השחיטה כתורה, לבלי להצטרך להכנס בפרצות דחוקות, שיוכלו להיות גרם לפריצת הדת (ושם בגזירת לשחוט גם המפרקת, יעו"ש בעמוד ע"ד, פ"ב, שלא התיר אלא בשעת הדחק ממש, וגם כשאי אפשר כלל להביא בשר מן החוץ, אבל אם אפשר אף שיעלה ביוקר לא התיר. ושם (ס"ז) מהר"א עפשטיין ז"ל, ודעתי נוטה שלא לשנות ממנהג אבותינו בידינו, כל מה דאפשר לאמשוכי במסירות נפש וכו'.

היהודים הם אומה עתיקה יותר מכל הגזירות שגזרו העמים נגדם, ודת תוה"ק לא תתבטל לעולם

ועיין שם שמביא (בעמוד כ"ה בשם הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל) כשנכבשו הארצות השכנות לשווייץ אשר מתוכם היו רגילים להביא לשם בשר, השיב להם כהאי לישנא, היהודים הם אומה עתיקה מאד, עתיקה מכל הגזירות ששונאיהם גזרו עליה, הם כבר חלפו ואינם ואנחנו ממשיכים להתקיים, בתקופה כזו שאנו חיים בה, חייבים למסור את הנפש גם בעד תקנה מדרבנן, ומה עוד כשקיים חשש איסור דאורייתא, אני מכריע לאסור, כי אסור לוותר אפילו על קוצו של יו"ד, יבש ציר נבל ציץ ודבר ה' יקום לעולם.

יד. ושם (בעדות נאמנה, עמוד ל"א) מתוך תשובתו של מהר"ן עהרמאן ז"ל, אף אם היה אפשר למצוא היתר ברור לבלבל חושי הבהמה קודם שחיטתה, אין אנו רשאים לבקש אחר היתר כזה, כי מי שיש לו עינים לראות, לא יוכל להכחיש שכל התאונות והרפתקאות שעברו עלינו במעשה השחיטה דוקא, אשר לא היתה כמוהו מיום שגלינו מארצנו, הוא משום שרפו ידינו במצוה הזאת ובפרט במדינתינו וכו', ואם נמסור נפש על המצוה הזאת תהיה קיימת בידינו וחפץ ה' בידינו יצליח, ואם נלך אחר היתרים ואמתלאות לעשות רצון שונאינו מנדינו, אין זה הדרך ישכון אור, ואם העת הזאת היתה באמת שעת הדחק ושעת השמד מחוייבים אנחנו למסור נפשנו אפילו על ערקתא דמסנאי, ולא לבקש תחבולות כאלה. ועוד שנית: הנה מאז כששאלו המעוררים על השחיטה ממנו וכו' אמרנו בפה אחד כו' שזה אי אפשר לפי תוה"ק, ואם אנחנו מתירים עתה מה שאסרנו עד כה, אלא מפני שעת הדחק רק יאמרו שעתה הודינו להם, שהשחיטה כמו שהיתה עד עכשיו היא אכזריות, ובהיתר כזה אנו מחזיקים ידי שונאינו, ובודאי אין רוח חכמים נוחה הימנה וכו', יעו"ש.

אם נתיר להם דבר אחד, יאמר כל אחד

שלכל דבר יש היתר

ושם בעמוד קמ"ט מהר"י מערצבאך ז"ל, ועוד יש להעיר על הקלקול הגדול אם נתיר להם דבר זה, יאמר כל אחד ואחד שלכל דבר יש היתר אם רק הדחק גדול, ויקילו בכל גבולי התורה ולרבנים לא יהיה שום כח לעמוד בפרץ נגד העם שרוצה להקל בכל דבר ודבר, ע"כ. וכזה העיר ג"כ הרב קליין ז"ל עמוד קל"ג, שיש לחוש על הרושם כלפי פנים וכלפי חוץ, כלפי פנים שההמון יראה שהדברים אשר אמרו הרבנים שהם איסור גמור יתירו תחת הלחץ. וכלפי חוץ שגם שונאינו ישפטו שסוף סוף אם הם יעמדו על דעתם ימצאו הרבנים היתרים לכל אשר אמרו מקדם שזה איסור גמור.

אסור לעשות פירצות אפילו במדינה אחת

ט"ו. שם (בעדות נאמנה, עמוד קע"ח) בשם הג' מהר"י וינברג ז"ל.

א. מצות השחיטה המסורה לנו מסיני תראה ח"ו כמחוללת ומזולזלת ע"י פעולתינו. אם אנו משנים מעשה השחיטה, ומתקנים דבר חדש אשר לא שערו אבותינו ז"ל.

ב. היהודים שבכל הארצות נוגעים בדבר, וע"כ לא יתכן שיעשו שום שינוי באחת מהארצות.

ובשרידי אש (עמוד שע"ח, מהגאון ר' חיים עוזר ז"ל) ענין זה נוגע לכלל ישראל, לא לאשכנז לבד, וגם באשכנז הלא ראוי שיתועדו יחד בענין חמור כזה.

ושם (שע"א) על יהודי גרמניה לדעת יפה, שאין בעיית השחיטה יכולה להצטמצם ליהודי גרמניה בלבד, כל יהודי העולם שותפים לסבל ולצער אחיהם בגרמניה, והם רואים בבעיית השחיטה בעיית מבחן גורלית ליהדות הדתית, מצב כו' יש בו כדי לגרור אחריו את סיכונה של השחיטה בכלל בארצות אחרות, יעו"ש. ושם (ש"ע) בשם הרב מבנדין, שבעיה כזאת הנוגעת עמוק באורח החיים היום-יומים של היהודים באשר הם שם, מן ההכרח שתשמע עליה חוות דעת מפי רבנים גדולי תורה מכל התפוצות.

ושם (בשער הספר עמ' ג') כבר בימי הגזירה הרעה קבלו אחב"י בכל ארצות פזוריהם, שלא לשנות שינוי כל שהוא מאופן השחיטה הנהוג בישראל בדורי דורות, ועם ישראל קדושים הם וחלילה להם לנגוע אף כחוט השערה במסורת הקדושה אשר עליה הורגנו ועליה מסרו נפשותיהם אבותינו בכל שנות גלותינו.

יהודים חרדים מוכנים לענות נפשם שלא להטמא באכילת בהמות שנשחטו עפ"י תקנות שונאי ישראל

ושם (עמ' ו') בא"ד, ידעתי מראש כי גאוני ליטא ופולין וגדולי ישראל, מנהיגי היהדות החרדית, לא יסכימו לעולם להיתר שיש בו משום שינוי אופן השחיטה הנהוג בישראל מדורי דורות, וכתב, לבי נקפני מאוד לגשת לעניין חמור זה של כשרות השחיטה, היהודים החרדים לא יאבו ולא ישמעו לנו, הם ירעבו ויענו את נפשם, ולא ירצו לטמא את עצמם באכילת בשר בהמות שנשחטו עפ"י האופן שהתקינו הרשעים צוררי ישראל, הצורר המזוהם ראש השלטון הנאצי, ואלפי רבבות שכמותו יאבדו מן העולם ודתנו הקדושה תעמוד לעד.

על היהודים בגרמניה לעמוד בנסיון למען דתינו הקדושה ולמען אחינו שבכל הארצות, ואם ח"ו נורה להקל בשחיטה זו, עתידים אנו לסכן את השחיטה היהודית בכל העולם, שעלינו להראות לכל העולם שוכנים אנו למסור את נפשינו על קדשי ישראל, ויראו שונאינו שבאיסור השחיטה לא יעבירו את ישראל על דתו, ואולי ירפו ממנו.

(ושם) ונמנו וגמרו שלא להתיר בשום אופן. קיום דת ישראל וקיום היהדות והצלת כבודה דורשים מאתנו להביא את הקרבן הקדוש של איסור בשר, ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה, ולפדות נפשינו.

חדש אסור מן התורה בכל אופן שהוא

טז. ושם בשרידי אש (עמ' קנ"ג מהגאון ר"י ח' זריהן מטבריה ז"ל) בא"ד, דבענינים כוללים המסורים ביד כל אדם שההיתר בהם מפוקפק אם לא ע"י התיקונים יתבטלו ויתפשט ההיתר לגמרי בלי שום תיקון וכו', והרבה פחות מזה אף במנהגים וכו' אמרו החדש אסור מן התורה, ואם בעבר שהדור וכו' אדרבה יותר צריך לשמור ולחזק הדת ולאסור בסתם וכו', ובזה"ז להיות בין הבינים אסור, וכבר פי' הראשונים ז"ל בדור שכולו זכאי או כולו חייב, על האיש הפרטי שיהא נוטה גמור לאחת משתים, זכאי גמור וחייב גמור, ולבי אומר לי שכל הטענות שכתב כ"ת הם יהיו בתחילה אחיזת עינים ושוב יהיה נבילות גמורות, והקולר תלוי בהמתיר תחי' וכו' ומי שרוצה לאכול בשר יהיה ביוקר כו' או יחסום פיו כאשר היה מימות אדה"ר עד נח, והאריכו ימים ושנים יותר, וכו'.

י"ז. ושם (עמ' קמ"א) תשובת הרה"ג ב"צ עוזיאל הראשל"צ לירו"ם ז"ל בא"ד, אין זאת אלא שתואנה הם מבקשים להוסיף עוד עלבון לתורתינו, ועוד אמצעי של עינוי לעמנו, ועל כגון זה נצטוינו מפי רבותינו ז"ל שאמרו בשעת גזירת מלכות אפי' לשנויי ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור וכו', ואצ"ל שמצוה עלינו להמנע מאכילת בשר או לתת המקסימום של יכלתנו כדי שלא להכנע לגזירת רשע זאת, וזו מצות של קידוש השם ולהיפך יש בו משום חילול ה', דומה למה שאמרו במי שמתדיין בדיניהם שהוא כמרים יד בתורת ישראל. מנקודת השקפה זו לא מצאתי כל צורך לעיין בצדה ההלכתי הספציפי של שאלה זו וכו'.

הקב"ה מתפאר בישראל כאשר

מוסרים נפשם לקדושתו

ודומה לזה כתב הרה"ג מהו"ר חיים יצחק ירוחם זצ"ל אבד"ק אלטשטאדט, עמדו בנסיון, והראו שהנכם מב"ב שנסתלקו ושנצלבו על מצות התוה"ק, וכתב בשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' וכו' כן מלכו של עולם מתפאר בישראל כאשר מוסרים נפשם לקדושתו כמ"ש ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר עכ"ל. (ועיי"ש שמתחיל בזה"ל, הדבר פשוט הוא לאיסור גמור, ואין כלל מדרכן של ת"ח לצדד בזה אפי' לפלפולא בעלמא, ואינו רוצה לבאר הטעמים בזה וכו').

יח. (ובדבר זה אם זה בגדר ערקתא דמסאני נחלקו שם הגדולים, יעו"ש בשרידי אש, ובעדות נאמנה, וטענתם, כיון שזה מצד צער בעלי חיים, וגם שכולל גם לכל מלכותו, והביאו דברי הרמ"א ז"ל בסי' קנ"ז, ואם היא שעת הגזירה על ישראל לבדם, ובש"ך אבל אם הגזירה היא על כל מדינת מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל, לאו שעת השמד מיקרי, יעוש"ה. ולא באתי כי אם לפלפל בדבריהם, אבל בגמ' דיבמות גזרו על הבשר היינו שלא לשחוט רק לנחור, וזהו כדרך כל בני מלכותו, וגם ערקתא דמסאני היא להדמות להגויים, וידוע דבשעת הגזירה על המלבושים היה דעת קצת גדולי ישראל שהיא גזירת השמד אע"פ שגם הגויים היו מלובשים כן מ"מ רצו שידמו להגויים, וכבר הבאתי דברי הר"מ ז"ל גזירת השמד על מצות שחיטה. ואולי אם הם גוזרים נגד מצוה, או שבאו בדבריהם נגד השחיטה או באופנים כאלו נגד דעת התורה או המנהג, אע"פ שגם אצלם גזירה זו באופן אחר, וגם מי בא בסוד דבריהם כוונתם האמתית אע"פ שהיא מעוטפת בלבוש של רחמנות וצער בעלי חיים. וגם מה שכמה טענו שאין זו גזירת שמד מכיון שיכול לחיות בלי בשר, ואינו צריך דוקא לאכול בשר חוץ משבתות וי"ט והגזברים אין כופין אותו לאכול בשר, בר"מ ז"ל והמ"מ שהראה מקורו בגמ' ובדמש"א הנ"ל מבואר ההיפך (ואולי כוונת הר"מ בלשונו אפי' על מצוה קלה היינו כיון שבשבת ויו"ט מצוה לאכול בשר ואף שעשה שמחה היא בבשר שלמים יש קצת מצוה לאכול בשר כמבואר בהלכה, וצ"ע, ולא באתי רק לעורר).

אין לסמוך על העסקנים אלא כשמשגיחים עליהם רבנים מובהקים

יט. ופוק חזי מה שכתב הג"ר חיים עוזר זצ"ל אל החזון איש זצ"ל על המעשים והעסקנים אי אפשר לסמוך רק שיושבים שם כל הזמן הרבנים הליטאיים, ענין זה דורש הוצאות מרובות, וקרוב לאלף זהובים הוצאתי ואין שום מקור על זה וכו' יעו"ש.

רבנים קדמאי לא הסיחו את דעתם כל ימיהם משאלת השחיטה

וכבר התאונן על המצב הזה ה"ר יעקב ליפשיץ ז"ל (זכרון יעקב ח"ג סי' מ"ז) שמעטים המה העסקנים האמתיים המוסרים נפשם על צרכי הצבור, וגם חסרון כיס איננו עוד חסרון לא יוכל להמנות. ולא רבים המה המחזיקים טובה להעסקנים הציבוריים האמתיים.

(ושם מספר) נפלא היה המחזה: כבוד הגאון זקן חכמי התורה בדורו מרן דוד פרידמאן ז"ל (אבד"ק קארלין) אשר זה כמה עשרות בשנים הזיר עצמו מן הבשר, ורק בש"ק היה טועם מקצת בשר עוף, והוא היה מן היותר נלהבים בדבר ההשתדלות להציל השחיטה, והוא היה ראש המדברים והמעוררים לזה בהתלהבות עצומה, ולא הסיח את דעתו בשאלת השחיטה במשך כל השנים שעמדה על הפרק.

(ושם) הד"ר הנכבד יצחק דעמבא ז"ל עוד בילדותו זכה להכיר את שני גדולי דורו, עמודי התורה והיראה, רבותינו רבי יהושע ליב דיסקין האב"ד דקאבנה אז, ורבי ישראל סלנטר ז"ל, בהם דבקה נפש הנער עוד טרם ידע והבין מה גדול כבודם, ואחרי כשכבר התבגר והכיר ערך גדולי ישראל, הרושם העז שעשו עליו הגדולים האלו לא עבר גם אחרי היותו בסביבה של האוניברסיטה, כפי שהתפאר והתהלל תמיד לאמור שהרושם שעשו עליו האורים הגדולים לא ימחה לעולם מקרב לבו, וכשנתעוררה שאלת השחיטה מסר נפשו להצילה (בשנת תרנ"ב - ג') ועלתה בידו.

עוד בשנת תש"ל התחילו באנגלי' לקטרג על השחיטה

כ. וכאן באנגליה הזניחו הראשים והמנהיגים כמעט מכל השכבות ענין הזהירות בשחיטה והכנתה, שאף שעוד בשנת תש"ל קטרגו חברת צער בעלי חיים על התיבה המתהפכת "ויינבערג פען", שעל ידה מהפכים הבהמה מלמעלה למטה, ובשעה שהתיבה מתהפכת, הבהמה יכולה להתרבץ ולהתחלק על דופני התיבה הנעשה ממתכת, ואם אינם נזהרים הרבה לרסן התיבה, כשהגיעה ראש התיבה למטה, היא מתנענעת לכאן ולכאן בכח גדול שיש בזה חשש עפ"י הלכה וגם מעורר קטרוג של חברת צער בעלי חיים, וכבר יעץ להם הגאון בעל מח"ס מנחת יצחק ז"ל בהיותו עוד האב"ד דמנשעסטער שיראו לתקן הדבר ולרסן התיבה. וכמה מהגדולים הודו לי שהזניחו הדבר ולא השגיחו כלל לתקן ולשפר ה"פען" כראוי, והיה אפשר למנוע קטרוגם של החברה הנ"ל ולסתום פי המקטרגים.

כל אחד סמך את עצמו על השני

וגם אח"כ כשכבר התחילה הדיון בממשלה, לא שמו לב וראש להגיש בזהירות, רק כל אחד סמך עצמו על האחר, קדירה דבי שותפי ובני אדם שלא מתמחים היטב לא בענין השחיטה ולא בכלל בדרך השתדלות וזהירות עם הממשלה, לקחו הכל על שכמם, בלי להתייעץ ולשאול דעת גדולי התורה, לא בפה אנגליה ולא ברחבי תבל, אדרבה, כשכבר הוציאו הממשלה לאור תכניות שלהם להכניס שינויים יסודיים הן בשחיטה גופה, והן בהכנתה, פרסמו שזה הכל נעשה בהסכמה המליאה של הרבנים הראשיים ובית דינם, ולא הניחו כלל החרדים להתערב, ובעתונים פירסמו הודאה ושבח לשר החקלאות, ואישרו הסכמתן להגזירה, ורק אחרי הרבה עמל ומכתבי גדולי ארה"ב שיש בזה הגזירה חשש נבילה ממש אז התחילו להקיץ קצת משינתם ואולתם וכו' וכו'. ובשבת קל"ט. שלחו ליה בני בשכר ללוי וכו' אדאזיל נח נפשיה דלוי, אמר שמואל לרב מנשיא אי חכימת שלח להו. ולכאורה מהו הפי' אי חכימת, והו"ל למימר אי ידעת ההלכות האלו, וגם היתכן שיענה מבלי לדעת היטב הדינים.

אך אמרתי בדרך בדיחותא, ולדאבונינו זהו האמת, שכאן באמת שבכל האלו הג' שאלות לא הורה כהלכה, שעל כולן הגמ' מקשה למה הורה כן, והתשובה לפי שאינן בני תורה זה כבר שלחן ערוך אחר עבורם וזהו ששאלו שמואל אי חכימת מפני שלהשיב שאלות לעמי הארץ לא סגי אם יודע ההלכות, אדרבה אולי זה לא טוב וצריכין לאדם חכם גדול שיבין וירד לתוך מצבם, ויראה מראש איזהו מכשולים יכולים לבוא מפסקו כדין וכהלכה במקום שאינן בני תורה. ומכש"כ בזמן הזה שצריכין הרבנים להבין היטב המצב וכבר שלח ר"ת בני בשכר אינם בני תורה, בני מיליון בני תורה, יעו"ש בתוס'. וגם זה צריכין להבין מהו הגדר אינם בני תורה, וברש"י ז"ל שם, לפי שאינן בני תורה, ומקילין  טפי.

ובמלכים ב' - ז', וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער וגו'. ולכאורה תמוה דתשועה גדולה כזאת היתה צריכה לבוא דוקא ע"י המצורעים האלו, הלא דבר הוא. ולפי הזמן והרוח אמרתי בדרך הלצה שכל הנס היה שהם היו פתח השער, ולא היו בעיר, כי אם היו בעיר והיו באים לשאול מה לעשות היה כל אחד שולח לאחר והיו מדחין הדבר שצריכין לעשות אסיפה גדולה מכל הרבנים, ואם זה מסכים זה לא מסכים, כמו שהיה באמת כשכבר הודיעו למלך היה רוצה לדחותם לולא שהתערב אחד מעבדיו. ואז אפילו הדעת וההתעוררות שנתן בהם ה' היה נתבטל עם ויכוחים שונים ואסיפות. אך כאשר הם היו מחוץ לעיר פתח השער ולא היו יכולים לילך ולשאול, אז השפיע עליהם השי"ת לעורר רוחם שילכו.

 

המשך בעמוד הבא...

 

*