...המשך מעמוד הקודם

פרק ח

מקור לשם חלי"ף

א) בעזרא א-ט "מחלפים" וברש"י מחלפים הם סכינים והוא לשון "בית החלפות" לפי שהיו נותנין בה הסכינים היתה נקראת "לשכת בית החלפות".

ב) באבן עזרא שם - מחלפים, סכינים, והוא מענין כליל יחלף בני חלוף שטעמם כריתה.

ג) במצודות דוד שם - מחלפים, סכינים והוא מלשון כליל יחלף ע"ש שבהם שוחטים ומחליפים את הבהמה מחיים למיתה, והיינו מחזקת איסור לחזקת היתר.

ד) הברטנורה (מדות פ"ד מ"ז) כ' שכן בלשון רומי קורין לסכינים הגדולים חלפים.

ה) בתפא"י (שם) "סכין נקרא בלשון יון חלוף, ובלשון יון שבזמנינו לא נקרא סכין כך.

ו) בהגהות שחיטות למהר"י ווייל, ע"ש שמחליף הבהמה מחיים למיתה והיינו מחזקת איסור לחזקת היתר (מובא בס' דברי זכרון להר"י שטאטהאגון דף יב ע"ג).

ז) בס' גבול בנימין (דיני סכין אות י') ע"ש שאנו צריכים לעשות הולכה והובאה נקרא חליף כמ"ש "הגשם חלף הלך לו".

ח) עו"ש חלף ר"ת "ח'ד ל'א פ'גום".

ט) בדברי יושר (דף כ') דבסכין תלוי מהות האדם, ובכחה להפוך המשתמש בו שלא כהוגן לאיש אחר כמבואר בתב"ש (אמר המו"ל: דברי תב"ש מובאים בטיול בפרדס מע' שחיטה) ובשו"ת ד"ח יור"ד סי' ז' וע"כ נקרא חליף, שיהי' זאת לזכרון נגד עיניו תמיד.

י) עו"ש לרמז - כי עבודת השוחט להחליף הבהמה מחזקת איסור (אבמה"ח) לחזקת היתר, אבל במנבל או מטריף הרי היא בחזקתה הראשון ולרמז בזה מ"ש הפוסקים בסי' ב' דאסור לנבל בע"ח בכדי, מטעם בל תשחית, צעב"ח, ועוד, ע"ש.

יא) בשו"ת מגינת ראש (יור"ד כ"ט) עפמ"ש כל הפוסקים דחלוקת הסכין הוא היותר קשה מכולן והרגש הפגימה הוא דקה מן הדקה וצריך סייעתא דלעילא הרבה כמבואר באורך בצוואת מהר"ש אבוהב, ובס' זכרונות שלו. (אמר המו"ל: נושא זה תמצא בהרחבה במדור בדיקת סכין בתחלתו) ור"ת חל"ף הוא: ח'לוקתה ל'א פ'שוט.

יב) בס' הנתיבות נתיב ט' אחר שהביא דנו"ט גורמים חלאים רעים וציין לשבת לג:, אוה"ח הק' שמיני י"א, דרכ"ת ס' ה, ועוד, כ' דזהו המכוון בשם חל"ף ר"ת: ח'לאים ל'להנכשלין פ'רושה.

יג) בס' עוד מועד כלל ט' כ' דחלי"ף ר"ת ח'כה ל'רבים פ'רוסה. עפמ"ש בשו"ת חת"ס או"ח ר"ה שמלך זקן וכסיל מוליך שובב את כל הכלל כולו ע"י השוחטים וכו' וזה בא לרמז כי חליף זה עלול להכשיל הכלל כולו.

יד) בס' אמרות קודש (מאמר גמ"ח) כ' שמקובל אצל צדיקים קדושי עליון כי חד מטעמי ירידת נשמה האצילה והקדושה של בעש"ט הק' לעלמא שפילא הדין לתקן מדת החסד שנתקלקל ברבות הזמן ע"י השוחטים הקלים שהכשילו הרבים בנו"ט ועי"כ גם כשנהגו בנ"י חסד להאכיל רעבים לא נחשב להם כיון שהבשר בשר פגול הוא לא ירצה בזה לקונו (אמר המו"ל: עי' בס' דב"ת ח"ג פ"ו בע"ז) וזה ר"ת חלי'ף ח'סד ל'פום י'ראתו פ'וסקין.

טו) בס' חלקת חן דף ע"א כ' דלפ"מ שמבואר בשו"ת חת"ס יור"ד סי' י"ג דהחכם צריך לשים עינא פקיחא על מעללי השו"ב וכן מבואר במהר"מ שי"ק ושמ"ח וש"א ועפי"ז י"ל מה"ט נקרא סכין של שו"ב חל"ף לרמז כ"ז כי חל"ף ר"ת ח'כם ל'צדו פ'ונה. עכ"ל.

טז) ראיתי בקו' לשם השחיטה בפרק כ"ה עפמ"ש הגרש"ק בתקנות לברדיטשוב שהשוחט לא יסבב בשוקים ורחובות רק ישב ללמוד בעתותיו הפנויות. לפ"ז יש לרמזו בשם חל"ף ר"ת ח'כמת התורה ל'בו פ'ונה. ע"ש.

יז) בס' דע"ת (סי' א' או' י"ב) בשם שע"ת לר"י שאם רב המכשיר אינו משגיח על השו"ב כדבעי נחשב למאכיל טריפות לישראל ח"ו. וזהו הר"ת בחל"ף ח'כם ל'מכשול פ'רוש. (פנינים נחמדים ערך שחיטה).

חי) בס' הגלגולים (דפוס פראנקפורט דף לט. ד"ה והמדבר) שהמכשיל ישראל באכילת נו"ט מתגלגל בעלי אילנות וכשהרוח מנשבת בו ומכה עליה הוא צער גדול, ולבסוף נובל והוא צער גדול כמיתה, ואח"כ חוזר חלילה ומתגלגל בתוך עלה אחרת אפילו מאה פעמים בשיעור הכשלון. ונ' דזהו מרומז בשם חל"ף דר"ל שחולף ועובר מעלה לעלה בתדירות (שם).

יט) בס' ברית מטה משה (הגדה של פסח פיוט חד גדיא) דע"י שוחטים הקלים זהו עיכוב העיקרי בגלותנו, ונ' לרמזו בשם חלי"ף שהוא ר"ת ח'ורבן ל'חשבונו פ'וסקים (שם).

כ) בשו"ת ד"ח יור"ד סי' ז' דכמה קהלות יצאו מן הדת ע"י שוחטים פסולים וכעי"ז בדמ"א בשם תשו' הרמב"ם דע"י אכילת מאכ"א נעשו אפיקורסים וכופרים. וע"כ כינוהו לסכין בשם חלי"ף לרמז כי בקל יחליף אמונתו ע"י סכין זה. (חסד עולם פ"ז).

כא) בשל"ה הק' או' ק' ובר"ח שעה"ק כי מאכ"א חמור מכל כי הוא מעוות לא יוכל לתקון דהאיסור שאכל נתהפך להיות לבשר מבשרו עצם מעצמו ודם מדמו. ואולי מטעם זה כינו חכז"ל לסכין שחיטה בשם חל"ף לרמז ע"ז כי הוא ר"ת בהיפוך התיבות פ'גם ח'קוקה ל'נשמתו, להראות כי הפגם כמו דבר החקוק שא"א להעבירו (שם).

כב) עוד י"ל דמבואר בשבת סוף מסכת דהנולד במזל מאדים נעשה רוצח או טבח. זה מרומז בחל"ף להראות כי השחיטה הוא חילופיו של רציחת דמים (שם).

כג) בתורת חסד פ' ראה עה"כ וזבחת כאשר צויתיך האריך בענין גמ"ח שהוא חוב כפול על העומדים במשמרת השחיטה כיון שעושין מעשה אכזרי, חוב להם להתעסק במדת רחמנות (אמר המו"ל: כבר הארכתי בפרט זה בחיבור זה כמ"פ) שלא תקבע מדת אכזריות להיות מדתן, ואפ"ל דמה"ט קבעו לסכין שם חלי"ף לרמז כי השוחט צריך לעסוק גם בחליפיו. ע"כ.

כד) שם עוד כי השוחט כהוגן שורה עליו ועל סכינו רוח קדושה. ואם לא שורה עליה הסט"א. וחל"ף מרמז דע את מי אתה מחליף במי.

כה) מבואר במדרש (קהלת רבה פ"א סי' כ"ח, וילקוט שמיני רמז תקל"ו) דלע"ל הקב"ה מכריז דמי שלא נפגם באכילת נו"ט יבא לקבל שכר, ומרומז בחל"ף שהוא ר"ת ח'לקו ל'קבל פ'ה להראות כי כאן תלוי' חלקו דלעתיד (שם).

כו) מבואר בחת"ס עה"ת (שמיני ד"ה ולא תטמאו) שהאוכל נו"ט נשמתו מסתלקת ונשאר מת בחייו ונקרא רשע, ואפשר דמשו"ז נקרא חלי"ף שמחליף מחיים ל... (שם).

כז) בזוה"ק פ' שמיני מב. ר' יצחק אמר כל מאן דאסתאב בהו (במאכ"א) כאילו פלח לע"ז דאיהו תועבת ד'. ע"ש. ואפשר דמה"ט כינה הכתוב בעזרא סכין שחיטה בשם חל"ף לרמז על זוה"ק הלזה הנגרם חלילה ע"י החלף, ואותיות דדין כאותיות דדין, פל"ח לע"ז חל"ף (סוד ליראיו ח"ב).

כח) ועוי"ל עפמ"ש בזוה"ק וישב (קצא.) דכאשר נכשלין במאכ"א נחלף צלם האדם, וז"ל: כד בר נש לא אזיל בארחוי דאורייתא האי דיוקנא קדישא אתחלף לי', וכדין חיות ברא ועופי דשמיא יכלין לשלטאה עליה, בגין דאתחלף לי' האי דיוקנא קדישא וכו' תא חזי יחזקאל נטר פומי' ממאכלי דאיסורי דכתיב ולא בא בפי בשר פיגול זכה ואקרי בן אדם וכו' ע"כ. ולזה מרמז החל"ף עפ"י זוה"ק דאתחלף דיוקנא דילי' (שם).

כט) ועוד י"ל עפ"י זוה"ק משפטים (קכ"ה ע"גב) דהאוכל מאכ"א נעשה פניו כפני חי' וצולמא דבר נש איסתלק מיניה. וזהו מרומז בחל"ף כי חל"ף ר"ת פ'ני ח'יה ל'ו (שם).

ל) בס' משפטי אמת פרק ל' כ' שבענין חל"ף נ"ל דבא לרמז עמ"ש בסה"ק ליקוטי אמרים (לבעל התניא זצוק"ל) פ"ח דמי שאכל מאכ"א אפילו איסור דרבנן ובשוגג, דברי תורה ותפלה שעשה אין עולים למעלה כי החיות שע" האכילה נתלבש בהקליפה, ע"ש. וחל"ף ר"ת ח'יותו ל'קליפות פ'נתה.

 

*

 

 

פרק ט

שיעור בדיקת סכין בשחיטה

א) נכון לידע דלדעת מקצת פוסקים צריכין לבדוק הסכין גם בשחיטת העופות בין כל ה' עופות (והוא דעת מנחת יוסף סי' ח"י ביאורים ס"ק פ"ג, ודר"ת ס"ק ע"ז). ולפי פירצת הדור נ' שגם הפוסקים שהקילו בימים ההם היו מחמירין בזה"ז, דכיון שמדרגת יר"ש ירדה הרבה מעלות והחוש מעיד כי כאשר השוחט בודק סכינו לאחר הרבה עופות י"ל נגיעה גדולה למאד שהסכין יצא כשר, כי יארע הרבה שאם ימצא סכינו נפגם יצטרך לזרוק כמה מאות עופות לאשפה, ואצל השחיטות הגדולות כן הוא בקביעות, ומאליו מובן כי הנסיון אצלו איום ונורא כי השוחטים שעומדים בצדו במלאכתם מוכרחין להוודע מכל הנעשה (כידוע להבקיאים בסדרי השחיטה) ומבזין אותו ומזלזלין אותו כבטלן וטויגעניכ"ץ על מעשה כזו, וגם הבעה"ב יודע מכל הנעשה, ואם יתרגל הדבר אז בע"כ יצטרך לעקור משם בפחי נפש ובכיס של בזיונות בצירוף מחוסר פרנסה, אדרבה פוקו ובדיקו בכל מקומות הגדולות של שחיטה ותראו כי כן הסדר כמה שוחטים שוחטים ביחד וגם בעה"ב או שליחו סובב אנה ואנה.

והגע עצמך והתבונן בדעתך אם בעה"ב יסכים ששוחט ינבל ג' מאות עופות שלו ביום אחד, ברור כשמש שיחם לבבו ולא יעבור עליו בשתיקה, ועכשיו התבונן שוב כי ע"י ג' בדיקות שנמצאו שלא כהוגן ביום אחד יצטרכו לזרוק לאשפה ג' מאות עופות ובודאי יקבל מבעה"ב שלו מנה אחת אפיים עבור זה. וא"כ שוחט שכבר מצא סכין שלו מקולקל ב' פעמים מה יעשה הבן שלא יחטא או לבדוק הסכין במהירות נפלאה לרמות עצמו, או שיחזיק בשתיקה אפילו ימצא הסכין מקולקל.

וכמו"כ ימצא אם לדוגמא אירע לשוחט ביום אחד שני מעשים, כבר מפחד ומירתת ביום השלישי אפילו על בדיקה הראשונה, תן לחכם ויחכם מאד, ולבד מזה ברוב מקומות אין הבעלים מטפלין בנבילות ואיכא משום בל תשחית וגם ההפסד מוגדש יותר מטעם זה כמבואר בכו"פ סי' ח"י סעי' י"א. ובפמ"ג ותב"ש שם, סוף דבר אינני רואה שום מבוא שיהי' השחיטה מתוקנת ולא יעמוד השוחט באימה ופחד אצל כל בדיקה במקום שהדין הוא כי הבדיקה צריכה מתינות וישוב הדעת יותר מכל שאר מלאכת השחיטה כמבואר בשו"ע ובשמ"ח ובכל הפוסקים סי' ח"י (אמר המו"ל: עי' מ"ש במדור בדיקת הסכין ביאור השיטות). זולת אם יבדקו לפחות אחר כל עשרה עופות, וגם זה יעשה ע"י אחר ולא ע"י השוחט.

 

 

*

 

פרק י

גביית עדות

בס"ד, ליל ג' פרשת ויחי לחודש טבת תנש"א לפ"ק.

אנחנו הח"מ היינו אצל הר"ר משה ארי' בריף שליט"א, ראש השוחטים דפה לונדון.

שאלה א. באנו אליכם ר' משה מאיר בריף שליט"א, לשוחח אודות עניני שחיטה, בנוגע לחוקי השחיטה שהממשלה הוציאה לא מכבר. המוכנים אתם לכך?

תשובה: כן, בבקשה.

שאלה ב. אודות דין הולכה והבאה, שיכולים לעשות רק הולכה והבאה אחת.

תשובה: חוק זה כבר נתבטל. הוסיף: שזה בעיה גדולה מאוד; אם החוק היה דורש זאת, הרי היה אסור לשחוט!

שאלה ג. לגבי חוק שחיטת הוורידין, האם מותר לעשות כן?

תשובה: בעיה זו היא כבר בת ארבעים שנה[1]), שמוכרחים לחתוך הוורידין. בבית המטבחיים נמצא תמיד מפקח ממשלתי הבודק:

1) בריאות הבהמות; 2) הנקיון; 3) אם חותכין הוורידין; 4) לפעמים נצב המפקח ומביט על השוחט. כשהוא מביט מקפידים יותר לחתוך הוורידין, כי אחרת הוא מוחה על זה. אך הוא לא עומד כל הזמן סמוך לשוחטים, כי פיקוחו הוא גם על עוד דברים, ממילא הבעיה היא רק כשהמפקח בוחן זאת.

שאלה ד: ממי אתה מפחד יותר - מהרב או מהמפקח?

תשובה: אני מפחד משניהם להבדיל; כמו במבחן נהיגה. דהיינו: אני מדייק בשחיטתי הן כשהרב פה או כשהמפקח עומד על ידי.

שאלה ה: בכמה אחוז עופות אתם חותכים הוורידים?

תשובה: בערך ששים אחוז חותכים הוורידים.

שאלה ו: בכמה אחוז נוגע הסכין במפרקת?

תשובה: בערך עשרים אחוז!

שאלה ז: בכמה אחוז לא חותכין הוורידין?

תשובה: בערך עשרים אחוז!

שאלה ח: נניח שהמפקח עומד על יד השוחט כל הזמן, כמה אחוז יותר יגע הסכין במפרקת, מאם הוא לא היה עומד?

תשובה: ההבדל הוא עשרים אחוז.

שאלה ט: מה יקרה אם המפקח יעמוד על יד השוחט כל הזמן?

תשובה: יקפידו שיחתכו הוורידין היטב!

שאלה י: האם נמצאים שוחטים שבגלל שצריכים לחתוך הוורידין שוחטים פחות?

תשובה: בוודאי. לא כל השוחטים שווים!

שאלה יא: מה יארע אם שוחט לא יוכל לשחוט כל פעם הוורידין מבלי לפגוע במפרקת. הרי לא כולם שווים במומחיותם והרגשתם?

תשובה: יוכרחו להעביר אותו מהשחיטה. כי הפיקוח הממשלתי עומד על זה שיחתכו כל פעם הוורידים.

שאלה יב: האם נתחדש משהו בחוק השחיטה הממשלתי?

תשובה: חוק חיתוך הוורידין הוא כבר חוק ישן. נמצא אתי העתק משנת שבעים-ושש, האומר: אם לא יחתכו הוורידין ישללו רשיון השחיטה. אבל עד עתה לא עשו כלום, וכמו כן להלאה גם לא יעשו כלום.

שאלה יג: כפי ששמענו: כל שוחט שלא יחתוך הוורידין, יעבירו אותו מאומנתו, ישלם קנס ומאסר שלוש חדשים.

תשובה: זה שקר מוחלט! לא מצוי דבר כזה. כמו בארבעים שנה שעברו. לא יאסר אף אחד; לא ישלמו קנס ואף אחד לא יועבר.

שאלה יד: הרצוי לכם לשחוט תמיד עם המפקח לצדכם?

תשובה: זה לא רצוי כלל! בודאי היינו רוצים שיבטלו זאת!

שאלה טו: אם אין השוחטים שווים ביכולתם לחתוך תמיד הוורידין ולא לנגוע במפרקת, הרי זה מכשול גדול?

תשובה: הם יצטרכו ללמוד זאת, אחרת יעבירו אותם.

שאלה טז: אני שוחט. לי לא יכולים לספר דברים לא מציאותיים. לדעתי אם יקפידו לחתוך כל פעם הוורידין יגעו במפרקת עד שמונים אחוז.

תשובה: לא נכון. למרבית, שני אחוז יותר מרגיל.

שאלה יז: כמה חלפים נמצא ברשות השוחטים בעת השחיטה?

תשובה: ששה. כל שוחט מביא שנים - ביחד - ששה סכינים.

שאלה יח: הנמצא בעת השחיטה משגיח הבודק הסכינים?

תשובה: לא. אחד שוחט, אחד בודק פנים ואחד בודק חוץ!

שאלה יט: כשיקפידו תמיד על חתיכת הוורידין, ממילא יתרבו נגיעת המפרקות, ותצטרכו הרבה יותר חלפים.

תשובה: הרי יש לנו עוד סכינים במקום, נכשיר אותם שנוכל להחליף!

שאלה כ: זאת אומרת, שתצטרכו לעבוד עוד שעתיים בכל יום, להכין הסכינים, אבל מה תעשו כשיחסר לכם באמצע השחיטה?

 תשובה: אין צורך להכשיר חלפים בעת השחיטה, אנו מביאים עמנו חלפים מוכנים מכבר.

שאלה כא: הרי אתם מודים שלא כולם מוכשרים כמוכם, האיך אתם יכולים לקחת האחריות על זה? כי בוודאי חוץ מכם יהיו שיגעו במפרקות ואפילו לא ירגישו בזה מחמת בהילותם.

תשובה: ילמדו אותם; גם עתה לומדים, שוחטים גם עתה עד הסוף ולא נוגעים  במפרקות.

שאלה כב: הרי אתם מודים שחותכים עד הסוף. משמעותו שנוגעים במפרקות?

תשובה: לא. כוונתי עד למפרקות, חותכים בבשר ולא במפרקות.

שאלה כג: האיך יתכן לכוון שיחתכו רק בבשר ולא לנגוע במפרקות?

תשובה: יתכן! מתלמדים. כבר מזמן שוחטים כך.

שאלה כד: אבל הרי הודיתם שהשוחטים חוץ ממכם לא יכולים לכוון כמוכם?

תשובה: גם השוחטים מבלעדי למדו לחתוך הוורידין ולא לנגוע במפרקות.

שאלה כה: מדוע שתסכימו לדברים חמורים להכשיל הרבים, שהרי לא כל שוחט יכול לעמוד בזה, ומחמת פרנסתו ישחוט אפילו כשנוגע במפרקת, והחלפים נפגמים בזה, ומאכילים נבילות וטריפות.

תשובה: אם יגעו במפרקת יטריפו. בין כה וכה מטריפים בכל יום. גם קורה שלא חתכו הסימנים. אם הגויים אינם מחזיקים היטב הסימנים מתעוררים שאלות חמורות ומטריפים בהמות. תלוי הרבה איזה גויים מחזיקים הבהמה, אם המה בקיאים בזה, וגם שאינם שתויים, או מסוממים.

שאלה כו: האיך אתם יכולים לקחת עליכם אחריות עבור כל לונדון ואירופא, כשאתם בעצמכם יודעים שלא כל השוחטים יכולים  ליזהר  בזה כמוכם?

תשובה: איני מקבל אחריות עלי. האחראים המה הרבנים, איני מתערב בזה. הכל הוא בידי הרבנים, אנו רק מבצעים פסקיהם.

שאלה כז: אבל הרי הרבנים סומכים עליכם?

תשובה: המה יודעים מה שעושים (הם די פקחים).

שאלה כח: (תוכחה): האיך אתם מקבלים אחריות כזו, הרי אתם יודעים שרוב השוחטים מאכילים טריפות, כמבואר בשו"ת דברי חיים זצ"ל (יו"ד ח"א סי' י"ז) כי בכמה קהלות בארץ לוע"ז אכלו ופטמו בנו"ט ע"י השובי"ם הקלים, גברו עליהם דעות זרות עד שנאבדו מן הקהל עיי"ש דברים חוצבים להבות אש, וע"ע בס' חלקת חיים (אות ש' ערך שחיטה) בטעם שקורין לסכין של שחיטה בשם "חלף" כי עלול להחליף את השוחט ואת האוכלים משחיטתו שימירו דתם רח"ל.

ומבואר בספר "שמרו משפט" מגה"צ ר' עקיבא יוסף בעמ"ח לב העיברי וזל"ק:

הגהצה"ק ר' נתן אדלר זלה"ה רצה לפסול השו"ב דפפ"ד, ולהכניע החותם של הסט"א השורה על השובי"ם הפסולים בסוד על חרבך תחי' וכו' ואלמלא השיג כל רצונו הי' בא משיח צדקינו, אך הס"מ העמיד עליו רודפים קצבים, והוצרך לברוח מפפ"ד, ותלמידו הח"ס רץ אחריו כמה פרסאות וכו' עכ"ל (הובא בספר "משכיל אל דל") עיי"ש באריכות[2]. [ראה דברי התוכחה למטה בהערות].

תשובה: איני מסכים שרוב ישראל אוכלים נבילות וטריפות.

שאלה כט: מה זאת אומרת: הרי הד"ח כותב שבגרמני' נאבדו (נטמעו) מישראל 5.3 מיליאן; היטלער ימ"ש השמיד 6.5 מיליאן (עי' בספרי אכילת התרנגולים באריכות דברי הרה"ק מהר"א מבעלזא). הרי שקרוב לשבע מיליאן יהודים נאבדו על ידי נבילות וטריפות, כנ"ל.

תשובה: ששת המילונים שנשמדו על ידי הנאצים, אמר הצדיק ר' יאנקעלע מפשווארסק, שזה בא מחמת שנאת חנם!

שאלה ל: הדברי חיים והצדיק מבעלז אינם מוסמכים בעיניך על מה שאמרו?

תשובה: אבל הרי אי אפשר לומר שרוב השוחטים ורוב כלל ישראל אוכלים נבילות וטריפות.

שאלה לא: כשאתה נוגע במפרקת, לבך מתחיל לפעום יותר חזק?

תשובה: כן!

שאלה: מדוע?

תשובה: כי אני צריך לבדוק החלף.

שאלה לב: הרי אתה מודה כשחלפך נפגם אתה לוקח סכין אחר. אבל לפי המציאות שחותכים הוורידין הרי זה יכול לקרות כמה וכמה פעמים בשעה, הרי צריכים הרבה מאוד חלפים להחליף.

תשובה: נכון. לוקחים סכינים אחרים. נגיעות מפרקות זה לא דבר נדיר, מחליפים הסכינים ולוקחים אחרים מן המוכן.

שאלה לג: אמנם זוהי הבעיה, שכל הזמן יצטרכו חלפים חדשים. כמה סכינים כבר יכולים להכין מקודם? ממילא הרי בהכרח שישחטו עם סכינים פגומים כמו בניו-יורק.

השוחטים אינם נאמנים בכלל, כדברי הרשב"א, שהשקר בימינם. חשוב היטב מה שעשית, הרי הרב פדווא סומך רק עליך? אחריות עבור אכילת בשר של כלל ישראל באירופא הרי עליך. לפי המציאות הרי עוקרים ה' דיני שחיטה מהתורה הקדושה.

תשובה: איני מקבל אחריות. האחריות היא על כתף הרבנים.

שאלה לד: כמה בהמות שוחטים בשעה?

תשובה: 15 בהמות בשעה.

שאלה לה: מדוע שלא יהיה בבית המטבחיים בודק סכינים תמידי?

תשובה: אמנם זה דבר חשוב. אם היו יכולים לבצע זאת הרי זה היה תיקון גדול. אבל מה יכולים לעשות כשאין כסף! אדרבה, אולי אתם יכולים לתקן זאת הרי זה יהיה תיקון גדול מאוד.

וע"ז באעה"ח ליל ד' פ' ויחי ט' לחודש טבת תשנ"א לפ"ק,

נאום: הק' שלום יודא גראס

נאום: ישראל פנחס פעלדמאן

אנו החתומים מטה היינו בליל ג' פ' ויחי שנת תשנ"א בבית הרב ר' משה מאיר בריף שליט"א ברחוב מענער ראוד 14 בלונדון עיר הבירה, נ.16, ביחד עם הרה"ח ר' ישראל האכהייזער שליט"א, הרה"ח ר' ישראל פנחס הלוי פעלדמאן שליט"א, ואני הק' שלום יהודה גראס שליט"א, ודברנו עמו ושמענו כל הנ"ל. ועל כן באנו לאשר ולקיים כל הנ"ל בהל"ה סעיפים.

נאום: הק' שלום יהודה גראס

נאום: ישראל פנחס פעלדמאן

 

 

*

 

 

 

אליקים שלזינגר

ר"מ ישיבת הרמה

ק"ק לאנדאן יע"א

א. סכין למעלה

במסכת חולין טו, ב במשנה: השוחט וכו' בצור ובקנה שחיטתו כשרה, ומקשינן בגמרא דיעבד אין לכתחילה לא. ורמינהו, בכל שוחטין בין בצור וכו', דמשמע לכתחילה, ומוקמינן באוקימתא הראשונה: הא בתלוש והא במחובר, וכדמצינו בזה מחלוקת רבי ור' חייא. דרבי ס"ל השוחט במחובר פסול ור"ח ס"ל דכשר, ומוכיחין שם בגמרא דלר"ח אפילו לכתחילה כשר, מדתניא בכל שוחטין, בין בתלוי בין במחובר בין שהסכין למעלה וצוואר הבהמה למטה בין שהסכין למטה וצוואר הבהמה למעלה, ומוקמינן מתניתין כרבי. דמה שרבי פוסל במחובר הוא במחובר מעיקרא, אבל מתניתין מיירי בתלוש ולבסוף חברו, דגם לרבי כשר בדיעבד, כדתניא נעץ סכין בכותל כשר -  היינו בדיעבד - כיון שהוא תלוש ולבסוף חברו.

ועוד שם בגמרא טז, ב: אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, אמר רב ענן אמר שמואל: לא שנו אלא שהסכין למעלה וצוואר הבהמה למטה, אבל סכין למטה וצוואר  הבהמה למעלה, חיישינן שמא ידרוס. ופירש רש"י: לא שנו שנעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה, אלא שהסכין למעלה ופיו כלפי קרקע וצוואר הבהמה למטה ומוליך ומביא צוואר הבהמה, אבל סכין למטה וצוואר הבהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס מתוך שהצוואר מכביד על הסכין. ומקשינן והא קתני בין שהסכין למטה וכו' בין שהסכין למעלה. אמר רב זביד לצדדין קתני. סכין למטה וצוואר הבהמה למעלה בתלוש (פירש"י: דאדם אוחז בסכין למטה והבהמה תלויה באויר וזה מוליך ומביא הסכין). וסכין למעלה דקתני במחובר (פירש"י הא דקתני שהסכין למעלה וצוואר הבהמה למטה אמחובר. כלומר, אף במחובר).

ושם בתוספות מבואר, שלפי זה בסכין למעלה במחובר הוא בדיעבד דוקא כשר, אבל בסכין למטה במחובר שפסול לרב ענן אפילו הוא בדיעבד פסול. והמשמעות בפשטות, שכיון שמה שנאמר בהברייתא לצדדין, בסיפא דסכין למעלה במחובר כשר, רק בדיעבד, כמו כן מה שנאמר ברישא בסכין תלוש למטה כשר, גם כן רק בדיעבד. עוד שם בגמרא תירוץ שני רב פפא אמר בעופא דקליל. פירוש, רישא וסיפא בין בתלוש בין במחובר, ואפילו הכי לא תקשה ארב ענן, דהא דקתני סכין למטה כשר גם במחובר, מיירי בעוף שהוא קל ואינו דורס ולא חיישינן לדריסה.

הרי כאמור מתירוץ הגמרא לצדדין משמע דסכין למטה בתלוש הוא כשר בדיעבד, כיון שהבהמה למעלה חיישינן לדריסה. אבל קשה על זה, דבההיא ברייתא נאמר לשון בכל שוחטין וכו' בין סכין למעלה וכו' בין למטה, דמשמע מלשון בכל שוחטין שהוא לכתחילה,  וכדדייקינן כן לעיל טו, ב.

עוד איתא בתוס' דכיון שנאמר לשון שמא ידרוס ולא שמא דרס, אף על פי שמיירי שבדיעבד עשה כן, מוכח מזה שאם עשה כן ועבר ושחט במחובר מלמטה, אף על פי שאומר ברי לי שלא דרסתי אסרו חכמים בשר זה משום גזרא שמא ידרוס פעם אחרת, דכך הוא תקנת חכמים, שכל ששחט בסכין מחובר מלמטה אסור בדיעבד, ומשמע מזה שהוא הדין בתלוש שאסור לכתחילה, לא מהני מה שיאמר שבודאי לא ידרוס.

ההלכה:

בשו"ע יו"ד סימן ו, סעיף ד, הובא הדין נעץ סכין בכותל והעביר הצוואר עד שנשחט שחיטתו כשרה, והוא שיהיה צוואר הבהמה למטה והסכין למעלה, שאם היה צוואר הבהמה למעלה מהסכין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתוך בלי הולכה והבאה ואין זו שחיטה. ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי  שחיטתו פסולה. לפיכך אם היה עוף בין צווארו למעלה מן הסכין הנעוצה או למטה הימנו שחיטתו כשרה. עכ"ל. לכאורה היה אפשר לדייק מזה דרק בסכין נעוץ נאמר שחיטתו כשרה רק בדיעבד בסכין למטה, אבל בסכין תלוש אפשר כשר גם לכתחילה.

אולם לא כן הבין הש"ך שכתב בס"ק ח' דמוכח בש"ס ופוסקים דגם בתלושה שלא נעץ בשום דבר אפילו צוואר הבהמה למעלה מותר בדיעבד בכהאי גוונא כיון שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס (אע"פ שהוא למטה) ומשמע מש"ס דלכתחילה מיהו אסור, וגם בעוף יש לחוש לכתחילה בצוואר העוף למעלה אפילו הסכין תלושה בידו. עכ"ל.

והנה הפר"ח חולק על הש"ך, לומר שמש"כ הש"ך שבסכין תלושה למטה ובהמה למעלה כשר רק בדיעבד, אינו משמעות הגמרא. דלשון הברייתא הוא בכל שוחטין וכו' בין סכין למטה וכו' בין סכין למעלה, משמע לכתחילה. והוא במחובר בצוואר למטה ובתלוש בצוואר למעלה. זוהי תמצית קושיית הפר"ח, וכדהובאה בפמ"ג, ומהאי טעמא הפר"ח רוצה להכשיר לכתחילה בצוואר למעלה בסכין תלוש.

אמנם כבר כתבו האחרונים שדברי הש"ך הוא על פי הפוסקים הראשונים: הרשב"א ורבנו ירוחם שכתבו כן, והאריכו בישוב קושיית הפר"ח מה שדייק מלשון בכל שוחטין שהוא לכתחילה.

הפלתי מודה לדינא להפר"ח ונדחק ליישב הש"ך שהוא מיירי רק במעביר הצוואר הבהמה על הסכין התלוש, אבל במעביר סכין שפיר  דמי. והתבואת שור ושמ"ח אינו מודה בכך, אלא שמחדש חידוש אחר שהש"ך וודאי מתפרש כפשוטו, שכל שהבהמה עומדת והסכין למטה הוא בדיעבד, אלא שהברייתא מיירי שהבהמה קשורה למעלה ואינה יכולה להכביד על הסכין, וסמך על מש"כ רש"י שהבהמה תלויה באוויר, ונדחק בכמה אופנים ליישב הסוגיא לפי זה.

אבל הפמ"ג מקיים דברי הש"ך כפשוטם, ושכן פשטות הסוגיא על פי מש"כ לעיל, לפי מש"כ התוס' בהכרח שכמו שהסיפא דמחובר בסכין למעלה בדיעבד, כן הרישא בסכין למטה ותלוש בדיעבד. ומוליך ומביא הסכין שזה פירוש בתלוש, כמו שכ' רש"י. ומה שהק' הפר"ח מלשון בכל שוחטין, דמשמע לכתחילה, כתב הפמ"ג שאינו מוכח, כי הרבה פעמים מצינו לשון בכל שמכוון לבדיעבד עיי"ש. וע"כ כן צריך לפרש לפי מסקנת הגמרא דמוקמינען הברייתא לצדדין אליבא דרב ענן אמר שמואל. וכן משמע מפירוש הגרעק"א שם לקיים דברי הש"ך. ועוד האריכו בזה בלב אריה ובראש יוסף לקיים הסוגיא אליביה.

והשמלה חדשה, אף על פי שכאמור חידש כנ"ל להתיר בבהמה קשורה, בכל זאת כתב בפסק הלכה שדרך שחיטה בהמה למעלה, שכן הוא בבה"ג.

ולי נראה שגם לשון הרמב"ם מוכיח כהש"ך, שכ"כ בהלכות שחיטה פרק ב' הלכה ז': כיצד שוחטין (פי' לכתחילה) מותח הצוואר ומוליך הסכין ומביאה. ואח"כ כתב - בין שהיתה הבהמה רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה (כיון שהבהמה למעלה כתב אחז בערפה, משא"כ לעיל מיירי שהבהמה למטה, ע"כ כתב ומתח הצוואר) והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשרה עכ"ל, הרי כיצד שוחטין הוא לשון לכתחילה, ולשון ושחט שחיטתו כשרה הוא בדיעבד, וכן שאר ההלכות הנאמרות שם ברמב"ם אחר זה שהם בדיעבד ואמר שחיטתו כשרה, וכן דייק במגיד משנה, עיי"ש הלכה י').

ומאחר שכן הוא דעת הש"ך ע"פ פוסקים ראשונים ואחרונים שעומדים בשיטתו, נהגו כן בכל תפוצות ישראל בכל הדורות שחיטה כשרה לכתחילה להקפיד שתהי' הבהמה למטה, ומי יקל ראש נגד זה.

הסיכום

דהשינוי שרוצים לעשות כעת ע"י הפען בעמידה היא הפיכת שחיטה כשרה לכתחילה לשחיטה כשרה רק בדיעבד, אשר יראי ד' המדקדקים בכשרות לא יוכלו לאכול בשר זה.

(וכהוספה וסניף לזה נראה שע"פ המבואר ביו"ד סימן רי"ד בהנהגות איסור שיש בזה משום נדר מלשנות, ובחתם סופר סימן ק"ז מבואר שיש בזה איסור דאורייתא, וגם אי אפשר להתיר מאחר שיש בזה קבלת ציבור, נמצא מאחר שבדייקא נהגו לשחוט בסכין למעלה משום חשש איסור, יש בשינוי זה משום איסור דאורייתא, ואכמ"ל.)

 

הערה: נראה דכל מה שנאמר בפוסקים הנ"ל כשרות בדיעבד הוא אם במקרה נעשה כן, אבל להתנהג כן לעשות תמיד הוא בגדר איסור לכתחילה, ופשוט.

 

ב. הימום לאחר השחיטה

הסוגיא:

חולין דף קי"ג, אמר שמואל משום ר"ח השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל הבריות ומבליע דם באיברים, פירש רש"י לפי שבשעת שחיטה היא טרודה להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם והיא נחה ושקטת והדם נבלע באברים ומכביד הבשר, ונמצא גוזל הבריות כשהוא מוכרה במשקל והדם שוקל. ושם בגמרא איבעיא להו היכי קאמר מכביד הבשר וגוזל הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה שפיר דמי (פירש"י, דליכא משום גזילה שרי לפי שהוא - הדם - חוזר ויוצא במליחה) או דילמא לדידיה נמי אסור (פירש"י, דמבליע הדם ושוב אינו יוצא ואוכל דם) תיקו.

הרי לפירש"י הספק הוא אם מליחה מהני לבהמה שנשבר מפרקתה. ויש מן הראשונים שחולקים על פירש"י, והוא בהג"א, ובטור בשם הרא"ש, דס"ל דודאי ע"י מליחה יוצא הדם הנבלע, והאיבעיא בגמרא היא רק אם מותר לאכול באומצא, דבשר בהמה מותר לאכול חי בלי מליחה, דרק לבישול צריך מליחה, ובזה מבעי לן דכיון דנשבר מפרקתה ונבלע דם יתר באברים אפשר דאסור לאכול חי, וקיימא לן בכל הראשונים דתיקו דאיסורא לחמורא, וע"כ בנשבר מפרקתה אסור באכילה, לרש"י אפילו אחר מליחה, ולהחולקים רק בשר חי אסור.

ההלכה:

בטור יורה דעה סימן ס"ז הביא שיטת העיטור כשיטת רש"י דמליחה לא מהני, וכתב שהרא"ש חולק עליו וס"ל דרק לאכול באומצא אסור. ובשו"ע שם סעיף ג' פסק כן שהשובר מפרקתה אסור לאכול בשר חי, אבל ברמ"א שם - דאנן קיימא לן כוותיה - כתב שנהגו להחמיר לחתכו ולמולחו, וביאר הש"ך כוונתו לשיטת רש"י דכיון שנשברה המפרקת אין הדם יוצא אלא נבלע באברים, אלא שס"ל דגם לשיטת רש"י האיסור הוא רק אם מולחו חתיכות שלימות אבל אם מולח חתיכות חתיכות גם לרש"י מותר לבשל (ולמד דין זה ממה שכתב בסעיף ד' בנצרר הדם מחמת מכה שצריך לחתוך אותו מקום ולמלוח לבדו יפה, ודימה נצרר הדם לנבלע הדם למלוח מקום הנבלע לבדו).

ומהו גדר החתיכות בזה מבואר בפלתי שבכי האי גוונא צריך לחתוך כל אבר ואבר לבדו ולמולחו, והוא מפני שאין אנו יודעים באיזה אבר נבלע דם השחיטה שהיה צריך לצאת, ונלמד מהא דנצרר הדם שבכי האי גוונא אין הדם יוצא במליחה ממקום למקום, ואם כן בהכרח שכל אבר ימלחנו לבדו.

והנה שם ברמ"א כתב עוד - כמובא בבית יוסף בשם שבלי הלקט - שלאו דוקא שבירת מפרקת אסור מהאי טעמא שאין הדם יוצא אחר השחיטה אלא שיש להזהר מלתחוב סכין בלב הבהמה אחר השחיטה או כל דבר אחר לקרב מיתתה משום שכל זה מונע יציאת הדם ונבלע באברים.

מבואר בזה האיסור לעשות פעולה המונעת גמר הפירכוס ויציאת הדם (יעויין בדרישה שהפירכוס ויציאת הדם תלויים זה בזה), ואם עבר ועשה כן אסור הבשר באכילה עד שימלח אבר אבר לבדו. (וזה דבר שאינו במציאות לעשות כן, גם אין אנו בקיאים בחילוקי האברים כראוי.)

(ושם בט"ז וש"ך הקשו ממש"כ בשו"ע סימן כ"ג שמותר להכות על הראש של הבהמה אחר שחיטה שתמות מהר, שזה סותר הדין הנ"ל. הש"ך תירץ דשאני הכאה שמסתמא ידעו חכמים שאין זה מונע יציאת הדם ואין לדון מזה לפעולה אחרת, והט"ז תירץ דהתם מיירי אחר שיצא כל הדם, והדרישה דחה פירוש זה כי אם יצא הדם כבר אין צורך בהכאה, אלא שחילק שהתם מיירי מדין שהיי' גרידא יעיי"ש, אבל ודאי מדינא אסור משום עצירת הדם כמבואר כאן, וכבר איתא בספרים שארבע מאות ועשר רבנים בדורות האחרונים אסרו ההכאה על הראש).

סוף דבר למדו מזה האחרונים לאסור ההימום בכל צורה שהיא כל זמן שהבהמה מפרכסת ומוציאה דם, וכן הוא באחיעזר ח"ד סי' י"ט וכ' (שהיתה מעין גזירת מלכות שאסרו השחיטה לגמרי בלתי הימום אחר שחיטה) שאין להתיר אלא בדיעבד בדוחק גדול (וקרא לזה גזירה וסיים שהשי"ת יצליח להפר עצת שונאינו ורודפינו עליהם אמר הכתוב זבחי אדם עגלים ישקון, עכ"ל).

הסיכום: כי הימום הבהמה אחר שחיטה אינו מותר אלא בדיעבד בדוחק גדול, ובשר כזה אינו ראוי לאכילה להחרדים לדבר ד'.

ג. חשש נבילות וטריפות

בשו"ע יו"ד סימן י"ח בפגימת סכין אפילו בכל שהוא פוסלת ומנבלת הבהמה, וצריך לבדוק י"ב בדיקות (בג' הצדדים, בהולכה והבאה בכל צד, בבישרא ובציפורן, עיי"ש סעי' ט'), ולבדוק בין קודם שחיטה ובאמצע ולאחר שחיטה, ושם בסעיף ט': ויבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים עכ"ל. ושם בסעיף י"ז: ובחינת החוש המישוש כפי כוונת הלב עכ"ל. ושם בדע"ק הובא שכשיש היסח הדעת כל שהוא או טירדא כל דהו צריך לחזור ולבדוק אפילו כמה פעמים וצריך לזה משקל יראת חטא בלי נטיה כל דהוא, עכ"ל. ובדרכי תשובה שם ס"ק ד' בשם האבקת רוכל שמחמת בהלה ופחד נאבד ההרגשה לבדוק כראוי וכל שיש אפילו פגימה כלשהו נעשה הבהמה נבלה מן התורה עכ"ל.

וכמו כן גוף מעשה השחיטה צריך בישוב הדעת הרבה כי שהיי' או דרסה כל שהוא פוסלים השחיטה כדאיתא בסימן כ"ג, ושם בדרכי תשובה ס"ק א' אודות השוחטים המראים חריפות ושוחטין במהירות וחפזון ובאים עי"ז לחשש דרסה שמחמת הבהילות אינו יכול לשים לב שלא יעשה דרסה משהו, ושם ס"ק ד', וצריך להזהר שלא יוסיף תת כחה באמצע השחיטה דהו"ל תנועה זו דרסה כל שהוא ופסולה, ושם בדע"ק ונותן לב שלא יהא הכבדת ידו וכו'.

מבואר בזה עוצם הכוונה וישוב הדעת ומנוחת נפש הנצרכים לשחיטה ובדיקה, וכבר נזכר לשון הדע"ק כי צריך בזה משקל גדול ביראת חטא, ואיך יתכן זה אם מפקח חילוני (גוי או יהודי) יעמוד על השוחט וכל מגמתו לפקח שלא יטה השוחט מהוראת החוקים שלהם הרי בהכרח שהוא גורם בזה לביטול כוונת השוחט למעשהו ע"פ דין תורה לבד וגם מהיסח הדעת, ושלא כמוש"כ השו"ע הנ"ל, שלא יפנה לבו לדברים אחרים.

ונוסף לזה שגורם לו להיות מבוהל ומתפחד, וכמו שכתב בדבר משה סימן פ"ה וז"ל: בשוחט שהיו מרתתים ידיו ואמר שזה מפני שמביטים אחריו וחייו תלוים בזה. (והעידו בפנינו באסיפת הרבנים שבעיר אחת במדינתנו שיש מפקח על השחיטה מהממשלה דרש הלה לפטר שוחטים שלא מצאו חן בעיניו ונלקחה פרנסתם). ועי"ז שנעשה השוחט מבוהל במקצת מעט, כבר נאבדה ממנו ההרגשה וחוש המישוש לבדוק ולהרגיש כל פגם ודרסה משהו, ועל כן אע"פ שמעיד שעשה כהוגן אין לו נאמנות כי בעצמו אינו יודע דלהכי לא הרגיש, ויש חשש נבילות בשחיטתו.

(ועוד שכפי המוצא המפקח הזה צריך לבדוק חריפות הסכין, ויש בזה חשש שעי"ז גופא יגרום לפיגומו, ולא עוד אלא שכל דעתו והקפדתו על החידוד, ואע"פ דמדינא גם כן צריך הסכין להיות חד וחריף, אבל יש בזה גבולים וגדרים ועיקר הקפידא שיהיה חלק בלי פגימות וכבר דיברו הפוסקים מזה שחידוד יתר מפריע הבדיקה ועוד חסרונות בהשחזה יתרה, נמצא שהפקוח הזה עלול לגרום לפיסולו של הסכין והעברת דעתו של השוחט מן העיקר אל הטפל, יעוין בדרכי תשובה שם סעיף ו' ועוד אחרונים).

מסקנת הדברים: שהתקנות החדשות שרוצים לעשות גורמים להשחיטה דין בדיעבד בתוספת חששות נבלות וטרפות ממש.

 

*

מאיר בראנדסדארפער

מו"צ בהעדה החרדית

רב שכונת בתי אונגרין והסביבה בעיה"ק ירושלם תובב"א

רח' שבטי ישראל 37 א', טל. 829692

(העתקנו התשובה מכתב ידו)

בס"ד, פעיה"ק ירושלם ת"ו. יום א' לס' ונתתי שלו' בארץ וגו' ל"ו למ' בנ"י, כ"א אייר תשמ"ח לפ"ק.

שפעת שלומים, כטל וכרביבים, ושפע ממרומים, בימי מ"ט מונים, ויתברך בכפלים, בחיי נחת טובים ונעימים, ולאריכות ימים ושנים ברוכים, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים, לראות בנחמת ציון וירושלים, ה"ה מע"כ גאון עוזינו נזר ראשינו פוסק דורינו מרן הגאון כש"ת רבי יצחק יעקב ווייס שליט"א, רב ואב"ד פעיה"ק ירושלים תובב"א.

אחד"ש מע"כ הד"ג שליט"א, הנה עתה באתי על דברי תורה, והוא על דבר שחיטה במעומד הנהוג בשחיטת בהמות גסות בכו"כ מקומות בחו"ל, דהיינו שמגביהים אותם על ידי מכונה והבהמה נשארה עומדת על רגליה, והשחיטה הוא באופן שצואר הבהמה הוא למעלה והסכין למטה, והנה זה רבות בשנים אשר מע"כ הד"ג שליט"א כבר ערך תשובה ארוכה בנידון זה, אשר טרם ראתה אור הדפוס, ומרוב ענותנותו דמרן שליט"א ביקש ממני לעבור על פרשתא דא ולתנייה ולהעלות על מכתבי את אשר נלע"ד להעיר בזה, ופקודתו שמרה נפשי, ומהשי"ת אשאל מענה לשון, שלא אכשל בדבר הלכה ובזה החלי בעזהי"ת.

הנה פתח דברי מע"כ הד"ג שליט"א לברר יצא שאין לפקפק ח"ו על השחיטה במעומד הנ"ל אם נעשה בכל הפרטים המבוארים שם, והוא דמקור הלכה זו הוא ממאי דאיתא בחולין (ט"ו ע"ב) דכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, ועוד (שם) נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, ועוד (שם ט"ז ע"ב) אמר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס, והא קתני בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, אמר רב זביד לצדדין קתני, סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלוש (דאדם אוחז בסכין למטה, ושוחט, והבהמה התלויה באויר, רש"י), סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר (כלומר אף אמחובר רש"י), רב פפא אמר בעופא דקליל, (תרווייהו אתלוש ואמחובר קיימו, ובעופא דקליל, ובהמה דקתני לאו דוקא, מדברי רש"י) עכ"ל הש"ס מה שנוגע לעניננו.

והרי"ף והרא"ש בפ"ק דחולין (שם) פסקו כשני האוקימתות, ומבואר טעמייהו בב"י (יו"ד סי' ג') משום דמשמע דהני תרי אוקימתא לא פליגי אלא ביישוב הברייתא אבל לא לענין דינא, וכן משמע מדברי רש"י, ולפיכך פסקו הרי"ף והרא"ש שני האוקימתות, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מה"ש ה"ח) וכן דעת הרשב"א, וכן כתב עוד הב"י בכסף משנה (שם).

והנה לפי המבואר בש"ס (שם ט"ו ע"ב) הא דקתני בכל שוחטין היינו אפילו לכתחילה כמו שיראה המעיין שם, וא"כ לאוקימתא דרב זביד דלצדדין קתני, סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלוש מותר לשחוט אפילו לכתחילה, וכן לרב פפא בעופא דקליל בצואר למעלה והסכין למטה בכל גווני מותר לשחוט אפילו לכתחילה.

אלא שהש"ך (שם סק"ח) לא כתב כן, כמו שיראה המעיין שם שכתב דמוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלושה וצואר הבהמה למעלה מותר בדיעבד, דכל שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס, אבל לכתחילה מיהת אסור, וגם בעוף יש לחוש לכתחילה בצואר עוף למעלה אפילו כשהסכין תלושה בידו עכ"ד, וזה דלא כדמוכח לכאורה בפשיטות מדברי הש"ס (שם), וכבר תמה עליו הפר"ח (שם ס"ק י"א) והאריך להוכיח מדברי הש"ס דבסכין תלוש למטה וצואר בהמה למעלה אפילו לכתחילה שרי, ובעופא דקליל אפילו בצואר למעלה בכל גווני שרי אפילו לכתחילה יעו"ש.

אמנם התבו"ש (שם ס"ק ט"ו) האריך בישוב דברי הש"ך, ותוכן דבריו דמש"כ הש"ך דמוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלושה וצואר בהמה למעלה אינו כשר רק בדיעבד, היינו שמעביר הצואר על הסכין, ומש"כ דכל שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס כלום, בכל ענין שתופס קאמר, אפילו אינו מעבירה רק מעביר הצואר עליה, והוכיח כן ממה דאמר רב ענן מילתיה אהא דנעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה דלישנא דדיעבד הוא, ומיירי במעביר הצואר על הסכין, משא"כ היכא דהבהמה תלויה למעלה וקשורה ראשה למעלה, באופן שאי אפשר שתכביד ואינו מוליך הצואר רק מוליך הסכין, דאיכא תרתי לטיבותא בהא אמר רב זביד דשרי אפילו לכתחילה, וכש"כ בעופא דקליל בכה"ג שרי אפילו לכתחילה, וכן מבואר להדיא בדבריו בשמ"ח (שם סע"ח), וז"ל ואין לשחוט לכתחילה בין בהמה בין עוף כי אם שהצוואר יהיה למטה או בצדדים והסכין בידו ומעבירו על הצוואר, או שהבהמה וכש"כ עוף ראשם קשור למעלה באופן שאי אפשר להכביד על הסכין כלל, והוא מעביר הסכין בידו מלמטה בצוואר עכ"ל.

הרי מבואר דעת התבו"ש דהיכא דהבהמה קשורה ראשה היטב ותלויה למעלה, ומוליך הסכין מתחת הצואר ליכא בזה שום חשש ואפילו לכתחילה שרי לשחוט בכה"ג, וכן מבואר עוד להדיא ממה שמסיק בתבו"ש (שם) בסיום דבריו וז"ל עוד נ"ל דאפילו לקצת פירושים (שהביא לעיל שם) בגמרא והפוסקים דמשמע דשרי לכתחילה בכמה גווני בהולכת צואר בסכין. אכן בדורות אלו לא שפיר כלל למעבד כן לכתחילה, דבטלו אנשי אומן ידים כמותם, הרי מצינו מהם שהיה שוחט בכשרות עופא בהדי דפרח, מה שלא יוכל לעשות שום שוחט בדורות אלו, והלואי שישחטו כהוגן בהעברת סכין על גבי צואר, או מתחת לצואר וראש הנשחט קשור היטב למעלה, באופן שאי אפשר לו להכביד כלל על הסכין עכ"ל. הרי מבואר דעתו דבכה"ג ליכא לדעתו שום חשש ואפילו לכתחילה מותר לשחוט בכה"ג.

והנה עפ"י הצעה זו שפיר מצינו בזה היתר ברור ופשוט להני מקומות דנהגי בשחיטה במעומד, אם הוא באופן שהראש תלוי וקשור היטב למעלה, ואי אפשר לו להכביד כלל על הסכין, וממילא אי אפשר עוד לבוא לידי חשש דרסה כלל. אלא דלבתר הכי שדי ביה מע"כ הד"ג שליט"א נרגא, מכח דבריו הדרכי תשובה (שם ס"ק מ"ז) שהביא מספר מנחת הזבח (כלל ג' קומץ סע"ו ועשרון סק"כ), שהעלה בזה דאף כשקשר הראש היטב למעלה אין לשחוט כך כי אם בשעת הדחק, כגון שאי אפשר להפיל את הבע"ח לאיזה סיבה, ואפילו בעוף יש להחמיר שלא לשחוט כך, כי אם בשעת הדחק דוקא יעו"ש, והביא בזה מע"כ הד"ג שליט"א משו"ת ערוגת הבשם (חיו"ד סי' ג') שהיה גברא רבה והיה בעצמו [אמ"ה: שוחט] בכמה קהלות גדולות, אלא שכתב בזה מע"כ הד"ג שליט"א שאין הספר תחת ידו לעיין בו טעמו ונימוקו למה אוסר לשחוט כן לכתחילה בלאו שעת הדחק.

ומ"מ צידד בזה מע"כ הד"ג שליט"א בכחא דהיתרא להשוות דברי הפוסקים בזה, ואולי אפשר לומר דדוקא בקשור למעלה לבד הוא דהחמיר, משום דאכתי אפשר דתגביה ראשה למעלה ולנענע בצדדין דבודאי מיטרפא בזה, וכמפורש כן להדיא בשו"ת הרד"ם (חיו"ד סי' ב'), ובשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' ג') וכן מוכח מדברי הדע"ק (ריש סי' כ"ד) דבנענוע הבהמה ראשה למעלה או לצדדין באמצע השחיטה מיטרפא בהכי, ואף דבאמת[1] [א"ה: המנחת יעקב בודאי כתב כך כפי שאמרו לו השוחטים, ובגודל צדקתו ותמימותו חשב שהשוחטים אומרים לו את האמת] אם יארע כן שתנענע הבהמה ראשה למעלה או לצדדין יטריף אותה השוחט, מ"מ יש לחוש דאולי מחמת מהירות השחיטה לא ירגיש השוחט בזה, על כן ס"ל לבעל מנחת הזבח דאין לשחוט כן אלא בשעת הדחק, אבל אם ראשה נאחז שפיר באופן שאי אפשר לה לזוז לא למעלה ולא לצדדין, אפשר דגם הוא מודה דמותר לשחוט כן אפילו לכתחילה. ע"כ תוכן דברי מע"כ הד"ג שליט"א בישוב דברי המנחת הזבח.

ועפ"י הצעה זו שוב מסיק בזה מע"כ הד"ג שליט"א, וכתב ומה דאתאן לפי הנזכר לעיל, דעכ"פ בקשור היטב דאי אפשר לזוז לשום צד מותר לכתחלה לכל הדיעות, והיינו דהוסיף בזה מע"כ הד"ג דלא סגי בקשירת ותליית הראש למעלה לבד, אלא דבעינן גם כן שיהיה הראש קשור היטב כל כך שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז לשום צד.

אמנם שוב שדי ביה מע"כ הד"ג שליט"א נרגא אף בקשירה היטב שלא יהיה לו אפשר לזוז לשום צד, עפ"י דברי היריעות שלמה על שו"ע יו"ד (שם), דמבואר שם דאף דמעיקרא דדינא דעתו כהפר"ח דאפילו לכתחילה מותר לשחוט בסכין למטה וצואר בהמה למעלה, מ"מ מסיק שם בזה דבכל זאת נראה דאם שוחט בסכין למטה וצואר בהמה למעלה לא עדיף מן אינו מוחזקים בשחיטה, דמבואר בשו"ע (שם ריש סי' א' ברמ"א) דאף לדידן דהכל שוחטין אף אינו מוחזקים דלעלופי לא חיישינן, אבל בכל זאת אסור להשוחט לשחוט בעצמו שלש פעמים הראשונים רק בפני חכם ומומחה, וא"כ הכי נמי מכיון דאין דרך שחיטה בסכין למטה וצואר למעלה, נהי דלא חיישינן שמא ידרוס, דאם ידרוס בודאי יאמר ויגיד, מ"מ הרי עכ"פ אין דרך שחיטה בכך והוי כאינו מוחזק דאסור לשחוט בינו לבין עצמו, ושפיר כתב הש"ך דאסור לכתחילה לשחוט לעצמו כמו באינו מוחזק יעו"ש.

ומסיק בזה מע"כ הד"ג שליט"א דאף אם יסדרו כל השחיטות באופן זה לא שייך טענת היריעות שלמה, מ"מ אי אפשר להכחיש דלא ניקל לשחוט בכה"ג, ואף בשחיטה הנהוגה אנו יודעין דכשמזדמן לפעמים שצואר הבהמה אינו מונח על מקומו היטב לא כל שוחט מסוגל לשחטו, ואף דלמעשה אין חשש בשובי"ם מומחים ויראי ה' מרבים, מ"מ איכא למיחש שלא יבואו לידי מכשול, ע"כ תוכן דברי מע"כ הד"ג שליט"א במה שנוגע להלכה למעשה בנידון זה חוץ ממאי דכתב לפלפל ושקל וטרי בישוב דברי הש"ס והפוסקים בזה.

ומה שנלע"ד להעיר בדברי מע"כ הד"ג שליט"א, דחוץ ממה שאין רוח חכמתו נוחה משחיטה כזו, משום דאין השחיטה בכה"ג קלה כל כך וחושש בזה שלא יבואו לידי מכשול ח"ו, הרי גם לעיקרא דדינא אין הדבר פשוט כל כך להיתרא, והוא שהרי כבר הביא גם מע"כ הד"ג שליט"א דברי הדרכי תשובה בשם ספר מנחת הזבח, דאף בשקשר הרא"ש למעלה אין לשחוט כך כי אם בשעת הדחק, והביא בזה מע"כ הד"ג שליט"א גם עידותו של בעל ערוגת הבשם זצללה"ה שהיה גברא רבא, והיה בעצמו שו"ב בכמה קהלות גדולות, אלא מחמת שלא היה לו למע"כ הד"ג שליט"א את ספר מנחת הזבח לעיין בו, ולא ראה בזה רק מש"כ הדרכי תשובה בשמו, טרח עצמו מע"כ הד"ג שליט"א ליישב את דבריו, דאולי באופן שקשרו את הראש היטב מכל צד שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז לשום צד גם הוא מודה בזה להיתרא, ולא החמיר בזה רק בקשירת ותליית הראש לצד מעלה לבד, דאז אכתי יש לחוש שיזיז את הראש לשאר הצדדים ויכולים לבוא לידי מכשול ח"ו.

אמנם המעיין בגוף הספר מנחת הזבח בפנים, יראה להדיא דמש"כ להחמיר שלא לשחוט לכתחילה שום בע"ח כי אם כשהצואר למטה ומעביר הסכין על הצואר, ורק בשעת הדחק הוא דהתיר לשחוט בסכין למטה וצואר הבע"ח למעלה על ידי קשירת הראש היטב, אפילו בקשירת הראש היטב שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז הראש לשום צד ס"ל הכי דלא לשחוט כן לכתחילה כי אם בשעת הדחק, ומבואר שם טעמו בזה משום דחשש לסברת הדרכ"ת שכתב ליישב את דברי הש"ך עפ"י סוגית הש"ס, דבסכין למטה וצואר הבע"ח למטה בכל ענין אינו מותר רק בדיעבד, ולא משום דנחית לחלק בזה בין קשירת ותליית הראש למעלה לבד, ובין קשירה היטב שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז הראש לשום צד.

ושיעור דבריו כך הוא, כי עשה בזה שלשה הכרעות: והיינו דלכתחילה לא ישחוט כלל בכה"ג שהוא הסכין למטה והצואר למעלה, ורק בשעת הדחק כגון שאי אפשר להפיל את הבע"ח לאיזה סיבה שהוא, מותר אפילו לכתחילה לשחוט כן בקשירת הראש היטב, אבל בלא קשירת הראש היטב, אסור לשחוט משום שצוארה מכביד על הסכין ואתי לידי דרסה, ובדיעבד אם שחט בלא קשירה יעשה שאלת חכם על זה, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ומבואר שם טעמו בזה, דלכתחילה לא ישחוט כן מחמת סברת הדר"ח, ובשעת הדחק מותר לשחוט כן אפילו לכתחילה, והיינו בקשירת הראש היטב משום שאפשר לסמוך בכה"ג על דברי התבו"ש שהתיר בזה אפילו לכתחילה, אבל בלא קשירת הראש היטב בכל ענין לא ישחוט, ובדיעבד יעשה שאלת חכם, משום דהדבר תלוי בפלוגתת הפוסקים, אם אפילו בלא קשירת הראש מתירים בכה"ג בדיעבד או לא. ומה שמסיק בזה והמחמיר תבוא עליו ברכה, הוא עפ"י מה שכתב בעשרון (שם) בסיום דבריו וז"ל: והיודע מהות הענין דכשהבהמה עומדת וצוארה למטה, אזי מיד כשמתחילין לשחוט נרתע, וחלישות אוחזתה ליפול לארץ, ומכבדת על הסכין, יש בה דרסה גמורה, וגם בקל לעשות שהיה ושארי קלקולים, לכן המחמיר שלא לאכול מהנשחט כן בלא קשירה תבוא עליו ברכה עכ"ל. והרי על כל פנים אין שום רמז בדבריו לחלק בזה בין קשירת ותליית הראש לצד מעלה לבד, ובין קשורה היטב שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז הראש לשום צד.

וגם בלא"ה נלע"ד דאין שום סברא לחלק בין קשירה לקשירה, דהיינו שבזה יהיה הדבר תלוי אם מותר לשחוט כך לכתחילה או שאינו מותר רק בדיעבד, שהרי בלא"ה הדבר פשוט וברור דלכתחילה צריך להיזהר בכל סוגי שחיטה, ואפילו בשחיטה רגילה, דהיינו בסכין למעלה וצואר הבע"ח למטה, להחזיק ראש הבע"ח באופן כזה שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז הראש לשום צד, ואם אי אפשר רק בקשירה היטב אין לשחטו לכתחילה רק על ידי קשירה היטב.

ובשו"ת הרד"ם (חיו"ד סי' ב') שציין עליה מע"כ הד"ג שליט"א בשחיטה רגילה דהיינו בסכין למעלה וצואר הבהמה למטה היה המעשה, והוא באחד ששחט עגל, וקודם שחיטת רוב הסימנים תקף העגל על האוחז בו, והגביה ראשו וצוארו בתחילה בשוה, ואח"כ פירכס עצמו לכל צד, דאף שאמר השוחט שבכל צד שפירכס העגל הטה הוא כמו כן עם הסכין בצוארו ושחטו בהולכה והבאה בהכשר, מ"מ העלה להטריף דלא עדיף מאם נדחה יד השוחט או הסכין לכותל או לקרקע דהטריפה, כמבואר בשמ"ח (סי' כ"ג סע"ו) ובפמ"ג (שם שפ"ד סק"ח) משום דאי אפשר בלא שהייה וקל וחומר בנידון דידן דהוא כמעט מהנמנע להטות בסכין לכל צד שהטה העגל ראשו בפרכוסו ולשחוט בלא שהייה, וגם כשהגביה העגל ראשו למעלה והשוחט לא ידע מזה לאמוד נפשו ודאי היה דרסה כמו בהמה למעלה וסכין למטה תקוע בכותל או בקורה והעביר הבהמה על הסכין דפסול משום דאי אפשר דלא דרסה, ואע"ג דהתם כשר כשהשוחט אוחז הסכין בידו, היינו משום דידע השוחט לצמצם לשחוט כפי כובד הבהמה שעל הסכין ושלא לדרוס, אבל כאן דלא ידע לצמצם נפשו לשחוט דרך הגבהת הבהמה ראשה ודאי דדרס ועוד האריך יעו"ש.

וכן בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' ו') שציין עליה מע"כ הד"ג שליט"א ג"כ בשחיטה רגילה היה המעשה, והוא באחד ששחט שור שאינו מסורס, ובשעת שחיטה נענע ראשו הלאה, אך לא הגביה למעלה, והשוחט רדף אחריו בסכינו ונשחטו כל הסימנים וגם מעט בשר המפרקת, ונסתפק השוחט אם כבר נשחטו רוב הסימנים קודם נענוע אם לא, והעלה שם לדינא דאם תנועת הנשחט הוא היפך תנועת השוחט, כגון שהוליך הסכין ממזרח למערב, והנשחט נענע עצמו למזרח, דאז הנשחט שוחט את עצמו גם כן, אז הדבר דומה לכשר ופסול ששחטו ביחד, והוא תלוי במחלוקת הפוסקים והלכה להחמיר, ואם נענוע הנשחט היה בשוה עם תנועת השוחט יש לחוש משום דרסה, אך אם יודע השוחט שמתחילת נענוע ועד סוף היה הולכתו במהירות יותר מתנועת הנשחט כשר, ובלבד שהנענוע היתה לאותו צד שהוליך השוחט את הסכין יעו"ש, וכן בכל מאי דשקיל וטרי בזה בספר דעת קדושים (רס"י כ"ד) אף בשחיטה רגילה קא מיירי.

וא"כ פשוט לפי"ז דאין כאן שום מקום לחלק ולתלות היתר השחיטה לכתחילה או לא, בהא דאם קשור היטב שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז לשום צד מותר לשחוט לכתחילה, ובאם לא אינו מותר לשחוט לכתחילה כי אם בשעת הדחק, דבאופן שיש לחוש שיזוז הבע"ח את ראשו לשום צד, הדבר פשוט דבכל סוגי השחיטה אינו מותר לשחוט לכתחילה ואפילו בשעת הדחק, אלא נראה דאדרבה שזה שצריך שיהיה הבע"ח נאחז או קשור היטב באופן שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז לשום צד, לא הוצרכו הפוסקים להשמיענו, אלא עיקר חידושו של התבו"ש בישוב דברי הש"ך הוא, דאף בקשירת הראש היטב באופן שלא יהיה אפשר לו לזוז הראש לשום צד, לא סגי להתיר לשחוט לכתחילה בסכין למטה וצואר הבע"ח למעלה, משום דאכתי יש לחוש שיכביד הצואר על הסכין ויהיה בזה חשש דרסה, ומש"ה בעינן נוסף לזה גם קשירת ותליית הראש לצד מעלה, כדי שלא יהיה אפשרות ליפול ולהכביד על הסכין, ואז מותר לשחוט לכתחילה לדעת התבו"ש וגם לדעת הש"ך. ולדעת המנחת הזבח אפילו בכה"ג אינו מותר לשחוט לכתחילה אלא בשעת הדחק, משום דחש בזה לדעת הדר"ח, דס"ל בישוב דברי הש"ך עפ"י סוגית הש"ס, דבכל ענין אפילו בקשור ותלוי למעלה וקשור היטב שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז הראש לשום צד אסור לשחוט לכתחילה בסכין למטה וצואר הבע"ח למעלה, ובשעת הדחק סמך עצמו להתיר לשחוט לכתחילה אפילו בכה"ג על סברת התבו"ש דמתיר בכה"ג לשחוט לכתחילה.

אלא שבדברי הדרכי תשובה (שם) יש מקום לטעות בהבנת דברי המנחת הזבח מחמת העתקת קיצורן של הדברים, והביא שם בסיום דבריו דברי המנחת הזבח שכתב שהיודע מהות הענין לא יקל עצמו לשחוט כן, דכשהבהמה עומדת וצוארה למעלה והסכין למטה מיד כשמתחילין לשחוט נרתעת, וחלישות אוחזתה ליפול על הארץ ומכבדת על הסכין ויש בה דרסה גמורה, וגם בקל לעשות שהייה ושאר קלקולים לכך החמיר שלא לאכול בשר מהנשחט כן תע"ב עכ"ל.

ולפום ריהטא נראה משמעות דבריו דזה קאי על כל עיקר השחיטה בסכין למטה וצואר הבע"ח למעלה אפילו כשהוא תלוי וקשור היטב למעלה, וממילא יש מקום לטעות בדבריו דאם הוא קשור היטב באופן שלא יהיה לו שום אפשרות לזוז לשום צד, גם הוא מודה דמותר לשחוט כן לכתחילה, מכיון שכל עיקר הטעם שהחמיר בזה אינו אלא משום חשש הכבדת הצואר על הסכין, וזה אינו כאשר יראה המעיין בפנים. וכבר העתקתי דבריו למעלה, ודבריו ברור מלל, שזה לא קאי רק כששחט בלא קשירת הראש היטב שכתב שם בפנים שיעשה שאלת חכם אם הוא כשר על כל פנים בדיעבד, אבל לכתחילה פשוט שבכל ענין אין לשחוט כן, ובזה מסיק דהמחמיר שלא לאכול בשר מהנשחט כן תבוא עליו ברכה, אבל כשנקשר הראש היטב כבר פסק למעלה דאפילו לכתחילה מותר לשחטו בשעת הדחק כשאי אפשר לו לשחוט באופן אחר.

וכן בשו"ת ערוגת הבשם (שם) שהרעיש[2] עולם על השחיטה בסכין למטה וצואר הבהמה למעלה, היה ג"כ המעשה ששחטו כן בלי קשירת הראש היטב, ובשעת השחיטה היו מנענעים ראשם לכל צד, והביא ג"כ מדברי המנחת הזבח הנ"ל שהחמיר מאד בזה, ובכל זה אין שום ענין להיכא שהראש קשור היטב, דבזה התיר שם לשחוט אפילו לכתחילה בשעת הדחק כשאי אפשר בענין אחר. ולעומת זה כשאפשר בענין אחר, ס"ל דאין לשחוט כן לכתחילה אפילו באופן שהראש קשור ותלוי היטב שאין שום אפשרות שיזוז ראשו לשום צד.

היוצא מדברינו דמלבד ממה דשדי ביה מע"כ הד"ג שליט"א נרגא דאפילו בקשירת הראש היטב אין מן הראוי ונכון לשחוט כן, דאיכא למיחש שלא יבואו לידי מכשול ח"ו, הרי נתבאר באר היטב דיש מן הפוסקים דס"ל דכל עיקר השחיטה בכה"ג דהיינו בסכין למטה וצואר הבהמה למעלה אפילו בקשירת הראש היטב אינו מותר לכתחילה, אם לא בשעת הדחק כשאי אפשר לשחוט בענין אחר, וכן ראיתי שפסק בספר מנחת יוסף (שם סע"ט) דאין לשחוט כן לכתחילה אפילו בקשירת הראש היטב אם לא בשעת הדחק.

שוב ראיתי בשו"ת להורות נתן[3] (ח"ג סי' מ') דגם הוא שדי ביה נרגא על הני מקומות הנוהגים בשחיטה כזו בסכין למטה וצואר הבע"ח למעלה. איברא כי מה שהביא שם בזה מדברי המנחת הזבח דהמחמיר שלא לאכול מבשר הנשחט כן תבוא עליו ברכה, בזה לא כוון נכונה כמש"כ למעלה, כי המנחת הזבח שם קאי בשלא נקשר הראש היטב ובזה כתב להחמיר אפילו בדיעבד, אבל כשנקשר הראש היטב, ותלוי למעלה גם הוא מתיר לשחוט אפילו לכתחילה בשעת הדחק, כשאי אפשר בענין אחר[4], מ"מ בעיקרא דמילתא נראים דבריו נכונים וברורים דלפי מציאות של שחיטה כזו בקל אפשר לבוא לידי כמה וכמה מכשולות[5] ח"ו כאשר יראה המעיין בדבריו (שם). וכל זה הוא מלבד ממה שהבאתי מדברי המנחת הזבח והמנחת יוסף שחששו בזה לדברי הדר"ח, דכל עיקר השחיטה בכה"ג אפילו בקשירת הראש היטב אינו מותר לכתחילה, ובודאי דמן הראוי ונכון להשתדל שלא לשנות מדרכי השחיטה כלום, וכמו שהיו נוהגים בכל תפוצות ישראל מאז ומקדם בשחיטה שצואר הבע"ח הוא מלמטה וסכין למעלה, וברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, וזכות הרבים תלויה בו בזה ובבא.

יעזור השי"ת שלא נכשל בדבר הלכה ונזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

מנאי דו"ש מע"כ הד"ג שליט"א ושלום תורתו בלונ"ח

מאיר בראנדסדארפער

 

 

*

 

מתוך ספר להורות נתן[6] חלק שלישי

חלק יורה דעה סימן לט

בעזה"י, כ"א שבט תשל"ט לפ"ק

כאשר שהיתי בעיר פלונית[7] ביום טו"ב טבת השתא, נתבקשתי ע"י יקירי העיר לבקר בבית המטבחיים דשם כדי לעמוד על סדרי השחיטה. ואני לעשות רצון יראיו חפצתי ועשיתי כמבוקש, והתעכבתי בבית המטבחיים במשך כמה שעות בעת השחיטה של גסות ועגלים. והבטחתי שאחר חזרתי לארה"ק אעלה על הכתב מה שמצאתי לנכון לעורר. וטרם יהא כל שיח בקרתי בשני בתי שחיטה גדולים בארה"ק כדי להתלמד מהם למקום אחר. וזאת התורה העולה מכל מה שראינו בזה, כאשר אבאר בעזרת השי"ת.

הנה סדר השחיטה בק"ק הנ"ל צריך תיקון רב, כי כפי המצב דהאידנא יש בו כמה וכמה פקפוקים ומהם חמורים מאוד.

א) בראש וראשונה אשר כל מלאכת השחיטה והבדיקה נעשית על ידי שוחט יחידי, כשבמשך שעות ספורות שוחטים כמה עשרות בהמות גסות ועגלים, ואין בין שחיטת בהמה אחת לשניה אלא זמן קצר בלבד, ובאותו הזמן צריך השוחט לבדוק את הסכין ולהכינו לשחיטת הבהמה הבאה. והנה מבואר בשו"ע יו"ד (סי' ח"י ס"ט) לענין בדיקת הסכין וז"ל, "ויבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים". ולהלן שם (סי"ז) כתב "והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין, הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כך ימצאנה, כי הכין לבו באחרונה, ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב". והב"ח שם כתב, שאע"פ שיפנה מחשבתו לדין בדיקת הסכין לא ירגיש בפגימה אם לא יכוין לבו בבדיקתו עכ"ל. והש"ך שם (סק"ל) הביא בשם מהרש"ל, שהרבה לקרוא תגר על שבודקין הסכין במהירות ובלי כוונת הלב, ושראוי להזהיר ולהקפיד עליהם בדבר זה עכ"ד. ובשמלה חדשה שם (ס"ז) כתב "שיבדוק מתון מתון ובכוונה גדולה בלב פנוי מכל מחשבות וכו', ולכן אין למנות על זה כי אם יראי שמים ביותר וחרדים על דבר ה' ואינם נבהלים ונחפזים בדעתם". ובס' דעת קדושים והובא בדרכי תשובה שם (סק"ס) כתב, שאם יש חשש היסת הדעת כל שהוא או טירדא כל דהו באמצע הבדיקה צריך לחזור ולבדוק אפילו כמה פעמים עכ"ד. ומכל זה מבואר כי בדיקת הסכין צריכה להיות במתינות גדולה ובלב פנוי מכל מחשבות ובלי חשש הפרעה. ובנדון דידן שאחרי שנגמרה שחיטת בהמה אחת עובר רק זמן קצר וכבר הבהמה השניה מוכנת לשחיטה - ומכל שכן גבי העגלים אשר הם מוכנים לשחיטה זה אחר זה בהפסק זמן קצר יותר - ואם ישתהה השוחט בבדיקת הסכין, יעורר הפועל הנכרי המכניס את הבהמות לאמור עמוד ונעשה מלאכתינו, ואף אם הבודק לע ישעה לדבריו מכל מקום בהכרח הוא חושב מחשבה שלא להשהות את שחיטת הבהמה הבאה יותר מדי, כי אי אפשר לעכב את שרשרת השחיטה זמן רב מדי, ונמצא שאין לבו פנוי מכל מחשבות בשעת בדיקת הסכין, וכבר כתבו בספרי השו"ב דעיקר השחיטה והטריפות הוא הסכין.

ב) זאת ועוד, כתב בדרכי תשובה (סי' ח"י ס"ק קע"ה) וז"ל, צריך השו"ב ליזהר שכשידו עייפה שלא יבדוק הסכין אז, ואם בדק הסכין ביד עייפה ה"ז בחזקת שאינו בודק ככל הצורך, כי ידוע דכשהיד עייפה אין מרגישין בה כל כך, ולכן פשוט הוא שצריך השו"ב ליזהר במה שאירע כמה פעמים שנתקלקל הסכין עד שצריך השו"ב לחכך הרבה בהסכין על ידו עד שמעמידו על תילו כראוי, שלא ישחוט תיכף רק לאחר שימתין קצת להניח דיו עד שירגיש שאינה עייפה ואז יבדוק הסכין וישחוט, וכמש"כ ביד אפרים לעיל (סי' א') ובדעת קודשים כאן (סקכ"ג) שהוא שכיח דע"י עייפות החיתוך לא ירגיש בפגימה וההרגשה היא רק ביישוב הדעת בלא עייפות וכו'. שוב מצאתי בס' אור זרוע לצדיק וכו' שמזהיר שלא יבדוק השו"ב סכינו תיכף לאחר ההשחזה רק ירגיע ויניח זמן מה כדי שלא יהיו אבריו כבדים עליו מחמת ההשחזה, וכן כשהוא בא מן הדרך או ממלאכה שהוא עוסק בה ירגיע עצמו קודם שיבדוק סכינו לפחות כמו חצי שעה, עכ"ל הדרכי תשובה.

והנה בנדון דידן ששוחטין מקודם כמה עשרות גסות ואחר כך עושה השוחט בדיקת פנים וכגמר הבדיקות שוחט כמה עשרות עגלים, והכל נעשה בזריזות ובמהירות, הנה איכא חשש גדול שאחר שהתעסק בידיו לשחוט ולבדוק במשך כמה שעות, מתעייפת ידו של השוחט, וכשמגיע לשחיטת העגלים ידו עייפה מרוב העבודה, כי אין זמן להפסיק בין הפרקים, ואיך תועיל אז בדיקת הסכין. ועוד דמבואר בשו"ע (סי' א' ס"ח) דשיכור לא ישחוט שרגיל לבוא לידי דרסה, וכתב הטו"ז (סקי"ח) מטעם שאבריו כבדים עליו עיי"ש. וא"כ כשידו עייפה מחמת שהתעסק בה כמה שעות איכא גם חשש דרסה.

ג) וכדי להנצל מכל החששות האלו מן ההכרח להעמיד לכל הפחות שני שוחטים לכל שחיטה, והאחד יעסוק בשחיטה בלבד והשני יעסוק בבדיקת הסכינים בלבד, ויכינו כמה סכינים כדי שהבודק יוכל בכל שעה ליתן סכין בדוק בידו של השוחט, ושיוכל לבדוק את הסכין בניחותא בלי מהירות ופזיזות. ועל ידי שיכינו כמה סכינים יוכל השוחט ליקח לכל בהמה סכין אחר, ועד שהשתמש בכל הסכינים המוכנים כבר גמר הבודק את הכנת הסכין החדש בניחותא. ועי"ז יכול השוחט לשחוט בישוב הדעת כי לא יהא מוטל עליו בדיקת הסכין ותיקונן בין בהמה לבהמה, וכל מעיינו יהיה רק במעשה השחיטה, וכמו כן הבודק יהא כל מעיינו בבדיקת הסכין בלבד, וטובים השנים מן האחד.

ואי לאו דמסתפינא שאין הצבור יכולין לעמוד בההוצאות הוה אמינא שצריכין שיהיו שלשה שוחטים, כדי שהאחד ישחוט והשני יבדוק הסכינים והשלישי יעסוק בבדיקת פנים, כי השוחט שעושה בדיקת פנים לארבעים או חמישים בהמות בזו אחר זו ידו מתעייפת ועכ"פ הרגשתו נפגמת, ואם מיד אחר כך יעסוק בשחיטת העגלים או בבדיקת הסכין איכא למיחש לעייפות היד. ובשחיטה גדולה כזו מן הראוי לעשות כן. ובארה"ק ראיתי שיש בודק מיוחד לבדיקות הריאות והוא אינו שוחט ולא בודק סכינים, או שבודק הריאות ששחט מקודם אינו שוחט שוב אחר הבדיקות. וכך הוא הדרך הראויה.

ד) ובאמת שכבר נהגו מקדמת דנא בקהלות ישראל שאין שוחט יחיד רשאי לשחוט, וכמש"כ בתשו' חתם סופר (יו"ד סי' י"ג) כי בק"ק פפד"מ תיקן ההפלאה ז"ל שאפילו שום עוף לא ישחטו בלי שנים בודקין הסכין לפני השחיטה, ובק"ק פרעשבורג החמירו רק בגסות, וכתב החת"ס שהוא מנהג ותיקין והרב שתיקן בקהלתו גם בדקות כן יאושר חילו עיי"ש. וכ"כ בס' שמלה חדשה (סי' ח"י ס"כ) "וראיתי במקומות החרדים לדבר ה' ממנים שנים, וטובים השנים מן האחד ואיש את רעהו יעזורו ויזהירו". וכ"כ הפרמ"ג (שם שפ"ד סקכ"ט) דעכשיו שבעוה"ר רבו המתפרצים ראוי לתקן שיהיו שנים אצל השחיטה עיי"ש. וכ"כ בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סי' י"ב) שמנהג עירו שאינם שוחטים רק בצירוף שני השוחטים ואם אחד טרוד צריך אחד מהב"ד לילך עמו לבית השחיטה, עיי"ש. וכ"כ להחזיק במנהג זה בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' ה') וכתב שהחיוב על כל ב"ד להקים הדת בגדר וסייג בענין כזה והוא בכלל ארור אשר לא יקים וכו' עיי"ש. ובס' דעת תורה (סי' ח"י סקל"ח) הביא שכן הוא תקנת הקדמונים עיי"ש. ועיין ס' דרכי תשובה (סי' א' ס"ק רט"ו) ובהוספות שבסו"ס שם שהביא כן מכמה מקורות עיי"ש.

ומעתה אם בזמניהם ששחטו בקהלות רק בהמות מועטות בפעם אחת, ובין שחיטת בהמה לבהמה עבר זמן ניכר עד שקשרו את הבהמה והכינוה לשחיטה, ומ"מ תקנו שלא ישחטו אלא ע"י שני שוחטים, והוא לזהירות יתירה, מכש"כ בנדון דידן שהשחיטה נעשית במהירות ואין הפסק בין בהמה לבהמה אלא זמן קצר בלבד, הרי ודאי שחיוב גמור הוא שלא לשחוט אלא ע"י שיעמדו שם לפחות שני שוחטים.

ועיין בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סי' ח') שכתב, כי ידוע שבבית המטבחיים יש כמה מיני ענינים מצעקת הטבחים ומדברי הבלים ושם טרדות וצעקות ובהלות שונות, ולכן צריך השוחט ליישב דעתו ולא להבהל עיי"ש. ומכש"כ בנדון דידן אשר בבית המטבחיים נעשתה עבודה רבה ושם הרבה פועלים גויים עומדים צפופים, ועושים מלאכתם בבהילות ובחפזון, ואם מתעכבת מלאכתם על ידי שאין השוחט מזדרז לשחוט ולכן הם מתעכבים במלאכת ההשפטה וכו', הרי הם מרעימים בקול לאמור כלה מלאכתך, וצריך שהשוחט לא יחת מקולם ומהמונם לא יענה, ולא ישחוט עד שימצא את הסכין מתוקן לשחיטה. מ"מ איכא למיחש פן ירך לבבו מחמת בהלת הצועקים. ולכן בשביל טעם זה בלבד צריך שיהא שוחט שני בצדו כי טובים השנים לעמוד מול המרעימים. ומכל זה ברור אשר חיוב גמור הוא להעמיד עוד שוחט לצדו של השוחט הראשון, והאחד ישחוט והשני יבדוק את הסכין.

ה) והענין השני הטעון תיקון, הוא מקום עמידת השוחט בשעת שחיטת העגלים, אשר הוא כעת סמוך ונראה למקום עמידתם של הפועלים הנכרים העושים את מלאכתם שם, ומהם המתיזים מים על העגלים השחוטים מיד אחרי שחיטתם, ומקום התזת המים הוא כשתים שלש אמות סמוך למקום השחיטה - ולא יתכן כלל לשחוט במקום שהשוחט אין לו יישוב הדעת ועלול להבהל מנתיזת המים או מצעקת הפועלים, ואף אין לו מקום משומר והגון להניח שם את סכין השחיטה. ועיין בפתחי תשובה (סי' י"א סק"א) בשם שבות יעקב (ח"ב סוס"י ס"א) שאם כבה הנר בלילה באמצע השחיטה, הרי ע"י כביית הנר נבעת השוחט תוך השחיטה ועושה שהייה וטריפה עיי"ש. וא"כ פשוט דאסור לשוחט לעמוד במקום שיכול להבהל. וגם בדיקת הסכין צריכה ישוב הדעת ולא יתכן זה במקום בהלה.

וכיוצא בזה מבואר בשו"ע יו"ד (סי' קצ"ח סל"א) שלא תעמוד ע"י כלי חרס ולא על גבי בקעת ותטבול שמא תפחד שלא תפול ולא תטבול כראוי. וכן שם (סל"ד) לא תטבול במקום שיש חשש שיראוה בני אדם מפני שמתוך כך ממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה עיי"ש. ועיין ש"ס נדה (יג.) דכשעומד על הגל במקום ביעותיתא לא אתי להרהורי עיי"ש. הרי דביעותיתא מבטלת מחשבת הלב. וא"כ פשוט שהשחיטה ובדיקת הסכין צריכין להיות במקום שאין שום חשש לביעותיתא ולהפרעה כל שהוא, ולא יתכן לעשותם במקום שמצויים סמוך לו פועלים נכרים רבים העלולים להתקל בו. ובכל בתי השחיטה בארה"ק ראיתי שיש להשוחטים מקום מורווח לעמוד רחוק משאון בעלי המלאכה האחרים, אשר שם יש מקום להנחת שולחן ועליהם מונחים הסכינים בלי חשש שיפלו או שמישהו יגע בהם, ושם עומדים השוחטים בין שחיטת בהמה אחת לשניה בהשקט ובטח, ואינם ניגשים למקום השחיטה אלא כשהבהמה כבר מוכנת לשחיטה, וגם שם יש להם מקום מורווח לעמוד בלי חשש דחיפה או נגיעה כל שהוא. ועל כן חייבים לתקן את מקום שחיטת העגלים שתהיה מחיצה בין מקומו של השוחט לבין מקומם של שאר הפועלים, והשוחט לא יוכל לראות בשעת השחיטה אלא את הבהמה בלבד, וגם יהא לו מקום מורווח לעמוד בין שחיטת בהמה לבהמה ולבדיקת הסכין ביישוב הדעת ובמתינות ולא בין המולת שאר הפועלים.

ובאמת שגם מקום עמידת השוחט בשחיטת הגסות הוא קטן מאוד, ואף שהוא מקום סגור אבל הוא עומד סמוך להנכרי המכניס את הבהמות העומדות לשחיטה לתוך בית קיבול בו עומדת הבהמה בשעת השחיטה, והנכרי עומד סמוך לו בשעת בדיקת הסכין, ויש חשש שאם ישהה בבדיקה יעוררו הנכרי למהר מלאכתו. וצריכין להתקין שהשוחט יהא לו מקום מורווח וסגור לעמוד בין שחיטת בהמה לבהמה אשר שם יוכל לבדוק הסכין בהרחבת הדעת רחוק משאר הפועלים. וגם יהא לו מקום מורווח להניח שם את הסכינים על שולחן מיוחד לכך.

ו) עוד זאת צריך תיקון - סדר ההשגחה על הבהמות הכשרות לבל יתערבבו עם הטריפות, כי כפי מה שראיתי אין שם אלא איש אחד שהוא מושכר ע"י בעל האיטליז, המחתים את החתיכות השונות במספרים למען דעת לאן הן שייכות. אולם כפי שראיתי הוא מוכרח לעשות עבודתו בחפזון גדול, כי הבהמות והחתיכות מונחות על מסילה המתנענעת ונוסעת בלי הפסק, ואם לא יחתים את החתיכות במהירות תמצאנה החתיכות ממנו והלאה, ויש חשש גדול שמתוך הבהילות והחפזון יבואו לידי תקלה של עירבוב חתיכה של טריפה בין הכשרות, ולא יתכן כלל להשאיר דבר זה לעבודתו של איש אחד בלבד. ולכן חייבים להעמיד שם משגיח, שיתקן סידורים נאותים ויעמוד על המשמר שלא יכול לבוא לידי ערבוב, וטובים השנים מן האחד.

סימן מ

- המשך התשובה הקודמת -

ז) והנה בתורה אמת כתיב בה, ולכן לא אכחיד תחת לשוני כי יש לפקפק מאוד על מה ששוחטין את הבהמות כשהצואר מלמעלה והסכין מלמטה - דהנה מבואר בש"ך (סי' ו' סק"ח) דלכתחלה אין לשחוט כשצואר הבהמה למעלה, ואף כשתופס הסכין בידו משום חשש דרסה עיי"ש. אלא שכתב התבו"ש שם (סמ"ח ס"ז ותבו"ש סקט"ו) שאם ראש הבהמה קשור היטב למעלה באופן שאי אפשר לו להכביד כלל על הסכין, הרי זה מותר אף לכתחילה עיי"ש. ובנדון דידן שראש הבהמה נתפס בשעת השחיטה בין מלקחיים המחזיקים את הראש, הוי ליה כקשור למעלה דשרי. ובודאי שעל זה סמכו מלכתחלה לשחוט באופן כזה.

אולם יעויין בדרכי תשובה (סי' ו' סקמ"ז) שכתב בשם ספר מנחת הזבח, דאף כשקשר הראש למעלה אין לשחוט כך כי אם בשעת הדחק, כגון שאי אפשר להפיל את הבעל חי לאיזו סיבה, וכתב שהיודע מהות הענין לא יקיל עצמו לשחוט כן, דכשהבהמה עומדת וצוארה למעלה והסכין למטה, מיד כשמתחילין לשחוט היא נרתעת ואוחזתה חולשה ליפול לארץ ומכבדת על הסכין ויש בה דרסה גמורה, וגם בקל יכול לעשות שהיה ושאר קלקולים, לכן המחמיר שלא לאכול מבשר הנשחט כן תבוא עליו ברכה, עכ"ד.

והנה חששא זו איכא גם בנדון דידן, כי המלקחיים התופסיס את ראש הבהמה בשעת השחיטה אינם אוחזים את הראש באופן מוחלט עד שלא תוכל הבהמה להזיז ראשה כלל, כי בעיני ראיתי שגם אחר תפיסת המלקחיים עדיין בכחה של הבהמה להזיז ראשה, והשוחט היה צריך להחליק על צוארה כדי להרגיעה שלא תזיז ראשה בשעת שחיטה. וזה מוכיח כי גם אחר תפיסת הראש ע"י המלקחיים עדיין בכחה של הבהמה להחזיק צוארה וראשה, והבהמה שולטת גם אז על שריריה (מוסקל בלע"ז), וברגע שמתחילין לשחוט מתרפה כתה של הבהמה ושריריה נופלים ומכבידין על הסכין ואיכא חשש דרסה וכמש"כ בס' מנחת הזבח הנ"ל.

זאת ועוד, כי על ידי ששוחטין מלמטה למעלה או באלכסון נאלץ השוחט להתכופף ולעקם גופו בשעת השחיטה. והנה מבואר בבאר היטב (סי' כ"ד סק"ג) בשם כנסת הגדולה להזהיר לשוחטים שלא ישחטו מיושב כי הישיבה מביאה לידי דרסה. והפר"ח כתב דבדיעבד כל שידוע לו שלא דרס מותר. ובפרמ"ג (שפ"ד סק"ה) כתב דאין להחמיר דיעבד בהפסד מרובה ואף בלא הפסד מרובה יש לצדד אם יודע שלא דרס, עיי"ש. ודרכי תשובה שם (ס"ק ל"א) כתב שבמדינתנו נוהגין להחמיר שלא לשחוט בישיבה, עיי"ש.

ומעתה כשמתכופף למטה בשעת שחיטה ומעקם גופו, איכא למיחש פן עי"ז אינו יכול להרגיש אם אינו בא לידי דרסה, ומי נתן לנו רשות לשנות את אופן עמידת השוחט בשעת השחיטה מהאופן שנהגו בו מאז ומעולם, וכשם שהכנה"ג חשש לדרסה כששוחט בישיבה, שמא ניחוש גם אנחנו כששוחט בכפיפת קומה ובעקימת גופו, דשמא גורמת עקימת הגוף שהשוחט לא ירגיש בשלימות את תנועות ידיו ואצבעותיו ועי"ז אינו מרגיש בדרסה. [כעת מצאתי בשו"ת מאזנים למשפט שדן בענין השחיטה במדינת קנדה שהצואר למעלה והסכין למטה].

ח) ולכן נראה לי שיש להשתדל מאוד לאפשר לשחוט כנהוג בכל תפוצות ישראל מאז ומקדם, דהיינו שהצואר מלמטה והסכין מלמעלה והשוחט לא יצטרך לעקם גופו בשעת שחיטה - והיינו שיש להתקין את בית הקיבול אשר הבהמה נכנסת בו בשעת השחיטה, באופן שהבית קיבול כולו יוכל להתהפך אחרי שהבהמה נכנסת לתוכה, כך שתהיינה רגלי הבהמה למעלה וראשה למטה, וכאשר ראיתי בתי קיבול כאלה בארה"ק.

ט) גם ראיתי לעורר במה שנהוג שהשוחט בשעת השחיטה אוחז את הסכין בידו הימנית, ואילו בידו השמאלית מחזיק כלי אשר בו הוא מגרד את צואר הבהמה לפני השחיטה כדי שיהא נקי ולא יפגום הסכין, ומקודם הוא מגרד ומנקה את הצואר בכח בידו השמאלי ומיד לאחריו הוא שוחט, ולדעתי אין זה מהנכון, כי השוחט צריך שיכוין ידו ודעתו בשעה שהוא ניגש עם הסכין אל הצואר כדי לשחוט באופן שלא יהא חשש דרסה, וצריך שישים דעתו ולבו שיוכל לשחוט על ידי הובאה והולכה בלבד בלא דרסה. ברם אם הוא מגרד מקודם את צואר הבהמה בידו השמאלית בכפיפת גופו ובכח, ומיד ברגע שלאחריו הוא מקרב את הסכין שבידו הימנית אל הצואר ושוחט, איכא למיחש שלא יוכל לשים לב ולא יוכל לאמן ידו כהוגן כדי להבטיח שלא ישחוט אפילו כל שהוא בדרך דרסה - ואין אדם יכול לכוין שתי כוונות כאחד, עיין תוס' מועד קטן (ח:) ד"ה לפי, וראב"ד (ה' פרה אדומה פ"ז ה"ג) - ואף שאינו שוחט אלא לאחר שסיים את גירוד וניקוי הצואר, מ"מ כיון שהשחיטה נעשית מיד תוך רגע כמימריה אחרי הגירוד, איכא חששא הנ"ל. ולכן הנכון הוא שהניקוי ייעשה טרם שלקח השוחט את הסכין בידו, ובארה"ק ראיתי שמנקין ע"י התזת מים מתוך צנור על הצואר, וזה נכון טפי, כי ההתזה אינה דורשת התאמצות של הגוף משא"כ כשמנקין ע"י מגרד. ועל כל פנים לא יקח השוחט את הסכין בידו עד שנגמר הניקוי ואין בידו השמאלית כלום.

ולמסקנא דמילתא יש לעשות את התיקונים דלהלן:

א) בכל שחיטה יעמדו לכל הפחות שני שוחטים, כשהאחד שוחט והשני בודק את הסכין, ויכינו כמה סכינים כדי שיהיה תמיד סכין בדוק מוכן לשחיטה והבודק לא יצטרך למהר לגמור את בדיקת והכנת הסכין, אלא ייעשה הכל במתינות גמורה ובישוב הדעת. ומה טוב אם על גביהם יעמוד מו"צ שישגיח שהכל נעשה כהוגן. ואין להרשות בשום פנים לשחוט ע"י שוחט אחד בלבד.

ב) בין גמר בדיקת הפנים של הגסות לבין התחלת שחיטת העגלים צריך שתהא הפסקה לפחות חצי שעה, כדי שבאותו זמן יוכל השוחט לנוח ממלאכתו, וגם להבודק את הסכין יהיה זמן להכין את הסכינים כדבעי וגם להנפש ממלאכתו.

ג) יש לתקן את מקום שחיטת העגלים באופן דלהלן - ראשית יש להקצות מקום מיוחד בפינה רחוק מהפועלים האחרים, אשר המקום ההוא יוקף עם מחיצה גבוה ושם יעמוד שולחן אשר עליו יונחו הסכינים ושם יעמוד מי שבודק את הסכין ויכין את הסכינים בשביל השוחט, וגם השוחט יעמוד שם בין שחיטת עגל לעגל. ויהא שם מוכן גם כסא לנוח. ושנית יש להעמיד מחיצה גבוהה סביב מקום עמידת השוחט בשעת שחיטת העגלים, כדי שלא יראה לפניו את הפועלים בשעת השחיטה ולא יהא חשש שיתבהל ממלאכתם וא מהתזת המים, וחייבים לתקן שהשוחט והבודק את הסכינים יהיו נפרדים משאר הפועלים מהם ומהמונם. ודבר זה הוא חיוב גמור. ובאמת שגם במקום שחיטת הגסות יש להשתדל לעשות מקום מורווח כנ"ל להשוחט והבודק, ולשם זה צריך לסלק את הכותל ולתקנו בצורה נאותה.

ד) צריך להעמיד משגיח מיוחד שיעמוד במקום שהבהמות השחוטות עולות על המסילה הנוסעת, וישגיח שהאברים החתוכים לא יוכלו להתערב. גם צריך שיעשה סידורים מתאימים ע"י התקנת מספרים על הבהמה ועל החתיכות כדי שלא יוכל לבוא לידי תערובות בשום אופן. ואין לסמוך בזה על איש אחד בלבד, כי מלבד האיש המחתים את החתיכות צריך שיעמוד שם משגיח מיוחד.

ה) יש לתקן שהשוחט ישחוט את הבהמות באופן שהצואר יהא למטה והסכין מלמעלה, וכמו ששחטו מקדמת דנא, וכן נוהגין בכל ארה"ק. ואשפר לתקנו במאמץ לא רב על ידי שבית הקיבול שבו עומדת הבהמה בשעת השחיטה יוכל להתהפך ע"י לחיצת כפתור, כלומר שאחרי שהבהמה נכנסה לתוך הבית קיבול תתהפך הבהמה כדי שראשה יהא למטה. ובארה"ק מצויים בתי קיבול גם בצורה אחרת ואפשר ללמוד מהם איך לעשותה.

ו) ניקוי צואר הבהמה ייעשה ע"י נתיזת מים מצנור לפני השחיטה טרם שלקח השוחט את הסכין בידו.

בדיקת החוץ של הריאות לא הספקתי לראות, אבל אחשוב לבטח שכאשר יימצאו שני שוחטים תיעשה גם זאת כראוי.

ולסיום דברינו אוסיף, כי ידעתי שעל ידי התיקונים הנ"ל יצטרכו להוציא הוצאות כספיות לצורך השחיטה יותר ממה שהוציאו עד הנה, אולם אין ציבור עני, ולא יתכן שבעיר גדולה כק"ק פלונית, אשר מצויים בה הרבה תלמיד חכמים ואנשי מעשה ויראי ה' לא תהא אפשרות להתקין סדרי שחיטה כדבעי למיהוי. ואם מהדרים להתקין את צרכי הבית הגשמיים שיהא הכל על מכונו בלי שום פקפוק ואף יותר מן ההכרח, על אחת כמה וכמה שחייבים לתקן את השחיטה שהוא היסוד לכשרות המאכלים שתהא בלא שום פקפוק. וכדי שכל התיקונים ייעשו ויבואו על מקומם, העצה היעוצה למנות ועד של בעלי בתים ובני תורה אשר ידאג לבצע את כל הנ"ל, ואנשי הועד שהם באי כחם של הציבור ישלמו את משכורתם של העוסקים בשחיטה, וכמו שנהגו מאז ומעולם בכל קהלות ישראל, שהחזקת השוחטים והמשגיחים מוטלת על הקהלה, ולא יהיו תלויים בשום דעת יחיד. ואין ספק שעל ידי רצון טוב אפשר לתקן הכל באופן שלא ייגרם שום היזק לא לבעל האיטליז ולא להשוחטים ולהעוסקים בענין השחיטה, והכל על מקומו יבוא בשלום, והאמת והשלום אהבו.

ופשוט שאין לדון ממה שבשנים הקודמות לא נעשו תיקונים אלו ע"י רבנים גאונים, כי באותם הימים היתה השחיטה מועטת והיה אפשר להזהר יותר ממכשולות, ועוד דאין דנין אפשר משאי אפשר, כי הקהילה היתה קטנה והאפשריות הכספיות היו מצומצמות ושעת הדחק שאני, אבל כעת שהשחיטה גדלה והרחיב ה' להקהלה הקודשה ופרינו בארץ, עי"ז גדל חשש המכשולות, וכל מי שיראת ה' נוגעת ללבבו חייב לעשות כל מאמץ כדי שייעשו כל התיקונים הנזכרים, וברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת וזכות הרבים תלויה בו בזה ובבא.

דברי המדבר בצדקה למען תקנת הרבים, חותם בברכת התורה.

 

מקום החותם

המשך בעמוד הבא...