...המשך מעמוד הקודם

בשעת השמד יש להחמיר מלאכול, ואולי על ידי כך ישמע ה' לקול תפלתינו ולמשמדים אל תהי תקוה

עד) וגם בשעת השמד לא יחבר מתחילה התלוש בקרקע כדי לשחוט בו, ואפשר דבדיעבד נמי פסול, ולא יהא אלא כדורות הראשונים שלא אכלו בשר תאוה ור"י אמר אלמלא הייתי שם הייתי אוסר בשר ויין, ונהי דהוה לי' גזירה[1] שאין רוב הצבור יכולין לעמוד, "מ"מ בשעת השמד יש להחמיר מלאכול, ואולי על ידי כך ישמע ה' לקול תפלתינו ולמשמדים אל תהי תקוה וגו'". עכ"ל. מבואר שלפעמים שעת הדחק כשעת דיעבד דמי ומותר אף לכתחילה.

דבריו הק' נורא ואיום הם - דעת תורה מאחד גדולי הפוסקים הקדמונים

עה) והעתקתי דבריו לקחת מוסר השכל והנהגה טובה שאף בשעת השמד כמה החמירו על עצמן אפילו בדברים שבדיעבד מותר. גם כדאי לידע ולהודיע דבריו החוצבים להבות אש, שבשעת השמד יש להחמיר עוד יותר מלאכול וע"י כך ישמע ה' לקולינו לבטל הגזירה. ודבריו הק' נורא ואיום הם. דעת תורה מאחד הגדולים הפוסקים הקדמונים.

אין זה דבר שאין רוב הציבור החרדי יכול לעמוד, שנסתפק בבדיעבד

עו) בנדונינו, שלעגלים, כבשים ועופות אין צורך כלל לכלוב (הפען), רק לשחיטת שוורים, אין זה דבר שאין רוב הציבור החרדים יכולים לעמוד בו, שנצטרך להסתפק בבדיעבד ולא לכתחילה.

"שעת הדחק כדיעבד דמי"
זהו רק באופן עראי ולא בקביעות

עז) על אחת כמה וכמה, לקבוע לדורות קביעות נגד הפוסקים הקדמונים. ביארנו כבר לעיל, שזה שאנו אומרים "שעת הדחק כדיעבד דמי", זהו רק באופן חד פעמי, אך לא בתדירות. בפרט שביארנו לעיל שיש עוד הרבה חששות. גם ידוע שהרב בוימגרטן מלאנדאן ז"ל בדק בהמה שנשחטה בכלוב האמריקאי ומצא שהגרגרת נפסקה.

עח) ראה דרכי תשובה (סי' כ', סעי' ד', אות ל"ט) בשם הפ"ת לבל ידחק בתפיסה זו, דחיישינן לעיקור סימנים, ובעוף קטן יש ליזהר טפי כי בדחיקה כל דהו בסי' הוא נחנק לגמרי, ושם בשם הד"ק דאם נמשך הרבה התפיסה יש להצריך פירכוס. יעוש"ה. ואף ששם בעוף ובאוחז בסימנים, מ"מ במכונה חשמלית אף בבהמה צריכין לידע בדיוק עד כמה למתוח הצואר, וצריכין אומן גדול וגדול בתורה ומתמחה בתורת הבהמות לברר את כל זה בדיוק, בפרט שכבר שמענו שמצאו שנפסק הגרגרת וגם שנחנקו כמה בהמות קודם השחיטה.

"גלאַט-כשר" אינו חיבור ל"בדיעבד ושעת הדחק"

עט) שחיטה חרדית המכרזת שהיא מהודרת למהדרין מן המהדרין - חלק בלי הוראת חכם, צריכה באמת לדקדק שיהי' כן, ולא להשתמש בקוּלוֹת של בדיעבד ושעת הדחק.

גם שלטון עריץ אם נוכח שישראל עומדים בתוקף לשם שמים נסוג מגזירותיו

פ) המציאות הוכיחה, שאם עמדו ישראל בתוקף על עיקריהם הצליחו אפילו תחת משטרים דיקטאטוריים וכל-שכן דעמוקראטיים, רק בתנאים שהאומות רואים שאנו מתכוונים לשם שמים, שזה לא כדרך הסוחרים, שמורידים ומעלים מחיריהם לפי הצורך.

פא) ראיתי בספר האשכול (שחיטת חולין, סי' ט) וזה לשונו: בא"ד בעל הלכות לא הביא דרב זביד (דלצדדין קתני) דליכא נפקא מינה להלכה, דלא אמר מידי דלא משתמע משמואל, דבצוואר למעלה חיישינן לדרסה במחובר, הלכך אפילו תלוש ולב"ח, דכשר בדיעבד, דוקא כשצוואר בהמה למטה, ולא ידענא למה הביאו הגרי"צ (הרי"ף) וחזי לן לאורויי דבתלוש, אפילו צוואר בהמה שרי לכתחילה, דברייתא לכתחילה קתני (וזהו כשיטת הפרי חדש הנ"ל). אבל בעל הלכות איתי ברייתא אחריתא דמשתמע מינה דיעבד ולא לכתחילה, והכי נמי פרושא דרב זביד, עכ"ל.

פב) הרי שבתחילה רצה לומר דבסכין תלושה מותר לכתחילה אפילו כשצוואר הבהמה למעלה, אבל אחר כך חזר בו משום דכך משמע בהלכות גדולות דרק בדיעבד מותר וזה מפורש כדעת הש"ך. ולפי"ז גם לר"פ דמוקי לה בעופא דקליל להך ברייתא דקתני כשירה דהיא רק בדיעבד, נשמע מזה דגם בעוף צוואר למעלה הוי רק בדיעבד ולא לכתחילה.

פג) הרי אף שרצה לפסוק שבתלוש מותר אף לכתחילה, ביטל דעתו לגבי הבעל הלכות גדולות, ופסק כוותי', וגם גילה לן האשכול שעצם השאלה הנ"ל תלוי' בהגירסא בברייתא, שאם הגירסא הנכונה היא "כשירה" הכוונה היא שרק בדיעבד מותר. וגם בזה נקט כגירסת הבה"ג בברייתא אחריתי שהביא והיא בתוספתא שלנו שגירסתו כשירה.

אין מקום לטענת הפרי חדש נגד הש"ך
ש"שוחטין" לכתחילה משמע

פד) התבו"ש והפלתי שהביאו שהגירסא בתוספתא "היא כשירה", והביאו גם דברי הבעל הלכות גדולות, לדעת האשכול נתכוונו. לאור זה אין מקום לטענת הפרי חדש נגד הש"ך דקתני שוחטין דלכתחלה משמע ע"ש.

גם הגר"א סובר כהפרי חדש שלכתחילה מותר

פה) כ"ה כוונת הגר"א שם, ראה משיב דבר מהנצי"ב ז"ל הל' שחיטה שם, שהביא להתוספתא בכל שוחטין לדייק, שלכתחילה מותר כהפר"ח.

פו) המנחת אהרן (נכד הש"ך) בהגהותיו על ספר הארוך מהש"ך (שם סימן ו), מיישב כל קושיות הפרי חדש על זקינו הש"ך.

פז) נאמנים דברי הש"ך הכותב שכן מוכח מש"ס ופוסקים, שכך בדיעבד זה מותר ולא לכתחילה. וכן הדמשק אליעזר שהובא לעיל מביא שכן משמעות הפוסקים, והביא ששם תניא שחיטתו כשירה, דיעבד.

פח) הפרי חדש עצמו מדייק מאוד בלשון "כשירה", שמשמע רק בדיעבד, ומכוח זה הסכים עם התורת חיים על הש"ך (סימן כ"ד ס"ק ב') שדייק מלשון השולחן ערוך "שחט" ו"כשירה" שמשמע רק בדיעבד ומסיק דהוא הדין לכתחילה, וכן מוכרח לומר ברמב"ם (שחיטה, פ"ב ה"ט) ובכלבו, עיי"ש שמכוח קושיא חזקה הי' יכולים לפרש דלאו דוקא נקט.

פט) הפר"ח לאחר שמביא דברי התו"ח שכתב דהא דנקטי' בדיעבד משום דאיירי ששחט בהולכה או בהבאה לחוד, דלכתחילה בעינן שיעשה הולכה והבאה בסכין ארוך ולבסוף מסיק אבל מצאתי בתוספתא כדבריו דתנינן תמן מצות שחיטה מוליך ומביא, הוליך ולא הביא, הביא ולא הוליך כשרה.

לכתחילה צריך להוליך ולהביא אפילו בסכין ארוך
כמה צווארין

צ) עיי"ש בפרמ"ג, ברש"ל וב"ח שם, הובאו בבאה"ט שרק בדיעבד, ע"ש, ובחסדי דוד על התוספתא בפ"א במצות שחיטה מוליך ומביא וכו' דנראה מכאן דלכתחילה צריך לעשות הולכה והובאה אפילו בסכין ארוך כמה צווארין.

צא) והביא ראי' מדברי הר"מ ז"ל בפ"ב דין ז' שכתב כיצד שוחטין מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט, ובדין ט' כתב השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה, או הביאה ולא הוליכה שחיטתו כשירה. ותמה למה לא מייתי הפר"ח ראי' מדברי הר"מ ז"ל הנ"ל. וכבר העיר שם המגי', שדברי התו"ח שמביא שפר"ח מיוסדים גם מדיוק לשון הר"מ ז"ל.

צב) התורת חיים (חולין ל' ד"ה השוחט שני ראשים) בא"ד ואע"ג דבפ"ב מה"ש כתב (הר"מ) שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה, דמשמע דיעבד. התם איירי ששחט בהולכה או בהבאה לחוד, דארישא קאי שכתב הוליך ולא הביא כו' דלכתחילה בעי שיעשה הולכה והבאה אפילו הסכין ארוך הרבה. וכן משמע בשו"ע שכתב שחט שני ראשין כאחד, בהולכה או בהבאה בלבד וכו' כשרה עכ"ל. הרי שתפסו בפשיטות שלשון הר"מ כשרה היא בדיעבד (בפרט במקום שכתב ושחט, דמשמע בדיעבד) וכ"ה משמעות הלשון בשו"ע.

צג) אמנם במקום שהי' להם קושיא מפורשת כסתירה לזה, אז בהכרח פירשו דלאו דוקא. וזהו גם טעם הלח"מ (שם פ"ב ה"ח המובא לעיל) שדחק עצמו לומר שלאו דוקא.

אילו ראו דברי האשכול
היו מפרשים גם כן שרק בדיעבד כשרה

צד) אך עתה שזכינו לדברי בעל הלכות גדולות ולפסקו של רבינו בעל האשכול מפורש יוצא שרק בדיעבד וכן מדוייק הלשון בתוספתא, זה ברור שאילו ראו את דברי האשכול הנ"ל היו גם מפרשים לדברי הר"מ ז"ל שרק בדיעבד כשרה.

צה) ראה בישועות יעקב שם כ"ד או"ק ב' שכתב ממש כדברי התורת חיים הנ"ל ולפלא שלא הביאו משמו.

צו) ראה במגיד משנה סוף הל' ט' שהניח בצ"ע למה כתבה רבינו כשירה בלישנא דדיעבד. (הרי שתפס ג"כ בסתם לישנא דהר"מ דהיכא דכתב כשירה משמעות היא רק בדיעבד כשירה).

צז) שונה הוא המבי"ט (ח"א סי' ל"ו, אות ז') וז"ל: כתב עוד בפ"ב שחט ב' ראשים כא' שחיטתו כשרה, משמע בדיעבד וכו'. ואני אומר כו' דאגב דנקט הרב ז"ל כולהו בבי דקדמי להאי בבא ודבתרא בלשון דיעבד, נקט נמי הא. אי נמי דכולהו הני בבי אע"ג דמצינו בלשון דיעבד, בבבא דהוליך ולא הביא, והביא ולא הוליך, ושנים שאחזו בסכין ושחטו, נראה מילתא דפשיטא דלכתחילה נמי יכול לשחוט בהולכה לחוד או בהובאה לחודא וכו' ואפי"ה קתני להו בלשון דיעבד דהויא מילתא דלא שכיחא ואי מיתרמי כשרה, וה"נ בשוחט ב' ראשים ה"נ לכתחילה יכול לשחוט, אבל משום דלא שכיח קאמר אי מיתרמי דשחט כשרה כנ"ל.

כמה דחק עצמו המבי"ט ליישב הלשון "כשרה"
דבסתם הכוונה לדיעבד, שגם לכתחילה שרי

צח) אנו רואים כמה דחק עצמו המבי"ט ליישב לישנא דכשרה, דבסתמא הכוונה לדיעבד, ואף לדעת המבי"ט דכאן הוא יוצא מן הכלל במשמעות המלה כשרה, דאף לכתחילה שרי. מ"מ דבריו ברור מיללו שבסתם דיעבד משמע לישנא דכשירה, ולא עוד אלא שכתב בפירוש דבכולהו בבי דקדמי להאי. התם כשרה משמע דיעבד ולא לכתחילה.

צט) נראה אנו מה הן הבבי דקדמי להאי שלהן נתכוון המבי"ט: בהלכה ח' כתב הרמב"ם: לפיכך אם הי' עוף בין שהי' צוארו למעלה וכו' שחיטתו כשרה (דמשמע רק בדיעבד), וגם שם בהל' ז' בין שהיתה הבהמה רבוצה, בין שהיתה עומדת, ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשרה. דמשמע רק בדיעבד ולא לכתחילה.

ק) הארכנו בכל זה שלא יפקפקו בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל משום שראיתי בספר "מאזנים למשפט" שמפקפק בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. וכן מה שהעיר דהאחרונים טרחו למצוא מקור לחומרת הש"ך לאסור לכתחילה ולמה לא הביאו ראי' מדברי הר"מ ז"ל הנ"ל יעו"ש (בח"ב סי' א').

קא) הנה י"ל שבאמת זה כוונת הש"ך שכן משמע מסתימת הפוסקים וכ"כ הדמש"א, ומי הם הפוסקים הר"מ ז"ל. ובפרט שהתבו"ש והפלתי כבר גילו מסתורין של הש"ך דבנוי' על הלשון בתוספתא דתני כשרה, דהיינו בדיעבד, וזהו שורש ומקור לדברי הש"ך, וכמו שמצינו בהדיא בהאשכול הנ"ל.

קב) והפלתי והתבו"ש מביאים ומצטטים דברי בה"ג (שכתבו התוס' עליו שכל דבריו דברי קבלה) לא ירדו לפרט כל אחד וא' בעצמו, אם לא שמצאו שם דברים מפורשים, וכן לא רצו להסמיך עצמם על הר"מ ז"ל לראי' ברורה מפני שהש"ך גופא כתב בסי' כ"ד שהלשון דיעבד יכול להיות לאו דוקא וכנ"ל.

קג) אבל כפי הנראה באמת שאף לדברי המבי"ט הנ"ל (הובא במשל"מ שם) סתם כשרה הכוונה לדיעבד, ובפרט אם הוסיף תיבת ושחט דמשמע רק בדיעבד. (והמעיין בר"מ ז"ל יראה שבכל ההלכות מקודם שכתב כשרה הכוונה שרק בדיעבד מותר).

קד) ראה תבואת שור (סי' ח', ס"ק ה') שנוקט לדינא כהתו"ח שלכתחילה מצוה לשחוט בהולכה ובהובאה, וכתב שלא תאמר דין הולכה בלא הובאה או איפכא, בגמ' ופוסקים כי אם בלשון דיעבד יעו"ש. הרי שנקט בדברי הר"מ כשירה משמעותא רק בדיעבד ולא לכתחילה.

קה) ביארנו כבר לעיל דברי הר"מ ז"ל דבהלכה ז' מתחיל כיצד שוחטין היינו לכתחילה, היא בהולכה והובאה, וגם שהיתה רבוצה היינו צואר למטה והסכין למעלה בהולכת הסכין על גבי הצואר, שזהו דרך השחיטה המקובלת ולכתחילה. וזהו כדברי התוספתא הנ"ל וציינה המ"מ למקור הר"מ, ואח"כ מביא עוד חלוקה אחרת בתלוש דמוקמא רב זביד להאי ברייתא דתוספתא הנ"ל בצואר למעלה בתלוש וסכין למטה, ולא ניחא לי' להר"מ ז"ל לפרש כרש"י ז"ל הנ"ל דמיירי שהבהמה תלוי', שזה דבר דלא שכיח ויקשור ראשה כנ"ל, וגם לא כהרי"ו הנ"ל (שמפרש בסכין תלושה מיירי שמעביר צואר הבהמה על הסכין. עי' לעיל), וכדברי המ"מ שם, רק מיירי שאוחז הסכין בידו ומוליך ומביא מלמטה למעלה, אך אוחז הבהמה בערפה וממילא אין דורסה בזה האופן, אם בריא לו שמשגיח ואינו דורס, אבל כל זה רק בדיעבד כלשונו, ושחט הרי זו כשרה.

קו) גם מה שמביא הך בבא שהיתה רבוצה, משום דזה שמפרש רב זביד להברייתא, דסכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר הפירוש כמו שכ' רש"י ז"ל אף במחובר וכש"כ אתלוש, ומפני שלפי"ז נזכר נמי בדברי ר"ז סכין למעלה בתלוש לכן מייתי לה הר"מ אבל חלוקה זו היא באמת עיקר דרך שחיטה, ולכתחילה ולהידור.

קז) בהל' ח' מבאר הרמב"ם דיני מחובר שזה דוקא בצואר למטה והסכין למעלה במחובר ומוליך הצואר תחת הסכין שזה רק בדיעבד, וצואר למעלה וסכין למטה אף בדיעבד אסור, ובעוף שכיח אף צואר למעלה וסכין למטה, כדברי ר"פ אבל רק בדיעבד, כלישנא דכשרה, וז"פ וברור להמעיין בצדק.

קח) מצאתי שכבר העיר הג' רש"א בגליון מהרש"א (חולין טז, ב) על עיקר דברי הפלתי שהובא לעיל. גם הנחל אשכול שעל האשכול הנ"ל שם, וגם במאזנים למשפט עמד עליהם. וראיתי שם שמביא לדברי החידושי מהרא"ל צינץ מפלאצק זצ"ל שרי"ו לא ס"ל לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל ומתיר אם מעביר הסכין תחת צואר הבהמה כו'.

וכי כעורה לנו משנת רש"י והרמב"ם הסוברים שאפילו העביר הסכין תחת הצואר כשר רק בדיעבד

קט) היות וספר זה אינו עתה תח"י קשה לדון בדבריו לפני שנעיין בו. אבל לכאורה לא ראינו אין ראי', והרי אף בעוף מחמיר הרי"ו, ואולי לשיטתו זה עוד יותר גרוע, וגם ס"ל לדוחק להעמיד באופן כזה בבהמה תלוי' (ועי' בזבחים כ"ו. תלה ושחט ברש"י ז"ל) אבל וכי כעורה לן משנתו של רש"י והר"מ ז"ל דס"ל דאפילו היכא דמעביר הסכין תחת הצואר כשרה רק בדיעבד.

קי) בדבריו מודה לנו למה שהבאנו לעיל שאפילו בראשה קשורה מותר רק בדיעבד ולא לכתחילה ממש לדעת התבו"ש, לפי מה שהבאתי לעיל באות מ"א דברי התבו"ש שנקט בדברי הר"מ ובגמ' דמשמעות כשרה היא רק בדיעבד, וא"כ באחז הבהמה בערפה ושחט היא רק בדיעבד וכן אותו הדבר לדעת רש"י ז"ל בהיתה קשורה. ואף שיש לחלק קצת מ"מ עיקר דיוקא היא מלישנא דכשרה וכנ"ל.

קיא) בדבר שהעירותי לעיל מהא דרבא בדיק לי' גירא וכו' יעו"ש, מצאתי בפר"ח בסי' כ"ד ס"ק ג' שהקשה שהרי לכתחילה בעינן הולכה והובאה, וכן שאני התם דלא אפשר בלאו הכי, יעו"ש ונדחק בכוונתו בחסדי דוד דמאי לא אפשר שייך וכי לא סגי לי' אלא למשחט עופא בהדי דפרח יעו"ש, אבל לכאורה נראה פשוט דבלאו הכי דהי' שעת הדחק לא הוי מעיילי נפשייהו בהכי, או שהי' בשעת השמד וכדאיתא בדמשק אליעזר הנ"ל.

כל חשש דרסה הוא כשהשוחט ממהר בשחיטתו וירא שבהולכה לבד לא יספיק לשחוט הגם שסכינו ארוך ודוחק בסימנים

קיב) כתב התבואת שור (סי' ח' ס"ק ה') דכל החשש של דרסה הוא כשמכוין לשחוט מהר, אע"ג דהסכין ארוך ירא הוא שלא יספיק לו לשחוט בהולכה לבד ודוחק בסימנים, וזה אין לחוש כי אם כשסכינו בידו ולאשר ירצה יטנו, מה שא"כ בחץ שיצתה מתחת ידו ואין בידו שוב לדרסו יעוש"ה. ות"ל שזכינו לכוין קצת לדבריו. (ראה עוד בתבואת שור לגבי סכין קטן).

כל דבר שאינו רגיל וישר וצריך מאמץ
חוששין שידחוק קצת על הסכין

קיג) ובדבריו אלו יובנו גם כן דבריו שהובאו לעיל דבקצתם עדיין יש קצת חשש דרסה, והיינו דבכל דבר שלא רגיל ואינו הולך ישר רק צריך קצת אימוץ חיישינן שידחוק קצת על הסכין וזהו שייך מלמטה למעלה, בדחיקת הסכין אע"ג שאין הבהמה מכבדת. וזה שייך נמי בעוף.

ואפילו דיעבד נראה לי דצריך עיון,
כי אי אפשר ליזהר בכל הנ"ל

קיד) יש להעיר דבדין שחט ב' ראשין כאחד שכשר או לכתחילה או בדיעבד בהולכה אחת (סי' כ"ד סעיף ג') יעו"ש, מ"מ כתב הבית אברהם שם וז"ל מותר לכתחילה לשחוט ב' ראשים (באופני' שמביא שם) וכתב ואפילו דיעבד נ"ל דצ"ע כי א"א ליזהר בכל הנ"ל יעו"ש הרי עד כמה החמיר בזה"ז וד"ל.

קל הוא להחזירו בכל ענינים שהוא רוצה

קטו) תירוץ רב פפא בעופא דקליל (חולין טז, ב), בפשיטות הכוונה, שהעוף הוא קל ואינו מכביד, אבל בפירוש רבינו גרשון מאור הגולה פירש שקל הוא להחזירו בכל ענינים שהוא רוצה.

קטז) אבל ראה במגיד משנה (שחיטה ב, ח) וז"ל: שיכול לנענעו כרצונו, שלא חיישינן לדרסה, ואפילו הכי לכתחילה לא יעשה כן, שמביא זאת בשם רבינו יונה ז"ל, ע"ש. משמעות דבריו: שצוואר בהמה קשה מאוד לכוונו, להוליכו אנה ואנה על פני הסכין. וגם שבעוף כששוחט מלמטה למעלה, יותר קל לכוון הצוואר ולהחזיקו כנגד הסכין מצוואר בהמה.

קיז) המנחת ביכורים על התוספתא (פ"א, בד"ה צואר על גבי סכין, שהמדובר בתלוש) כתב: "ולא חיישינן לחלדה", ע"ש. אפשר שצ"ל: "ולא חיישינן לדרסה". גם מה שכתב שם "אבל בבהמה בתלוש ולבסוף חיברו כשרה בדיעבד, כשצוואר הבהמה למעלה", אפשר שצ"ל: "כשצוואר הבהמה למטה".

מלמטה למעלה אי אפשר לו לדקדק כל כך ולראות בדיוק מה שהוא עושה

קיח) אבל העיקר מה שהביא חשש חלדה, י"ל שבאמת כשתופס צוואר הבהמה ומעבירה על הסכין או בסכין תלושה מלמטה למעלה אי אפשר לו לדקדק כל כך ולראות בדיוק מה שהוא עושה ויש קצת חשש חלדה. ועי' לעיל גבי השוחט בלילה שהראשונים פירשו החשש שמא יחליד, וכן בחולין (ל, ב) כששחט עוף הפורח מלמטה למעלה בגירא בדוק, שואלת הגמרא: "דלמא עביד חלדה". (עיי"ש בתוספתא תחב סכין בארץ באטלס שחיטתו פסולה, ובחסדי דוד שנדחקו הרבה לפרשה.)

קיט) אבל ראה בחזון יחזקאל (שם) שמביא פי' חדש, דפסולה מטעם שנפגם הסכין, שמיירי שתחב הסכין גופה בקרקע, וזה דחוק מאד, שהרי בכל אופן בעי למיבדק הסכין וגם למה באיטלס דוקא.

קכ) אולי הפי' שתחבו זקוף, שקשה מאד להביא ולהמשיך צוואר הבהמה ביושר למעלה ולהורידו מבלי לעשות שהיי', דרסה או חלדה שאינו יכול להשגיח על הכל. ולכן דוקא שתחבו באטלס שהוא מקום שחיטת בהמות, אבל בעופא דקליל דבקל אפשר לנטותו ולנענעו לכל רוח שירצה אין חשש זה ושחיטתו כשרה, אבל בבהמה יש חשש וגרע מסכין למעלה וצואר בהמה למטה דאז יותר בקל להמשיכו נגד הצואר).

קכא) ראיתי בספר הר צבי להגאון רצ"פ פראנק ז"ל (יו"ד, שחיטה, סימן יז) שנשאל מארגנטינא בחשון תר"פ, שאופן שחיטת השוורים הגדולים הוא: שכובשים ומותחים צוואר הבהמה ע"ג קורה עגולה ורחבה כמלא צוואר וכל גופה נשאר תלוי באויר, וכך כשהיא תלוי' בצווארה שוחטין אותה, אם השחיטה כשרה באופן זה.

קכב) בהכרח צריך לפרש כוונת השאלה, שהבהמה לא היתה תלוי' רק בצווארה, שאם כן היתה נחנקת מיד, אלא שהיתה סמוכה מלמטה, שעמדה על דף או כעין שולחן כזה, או שתמכוה בחבלים על בטנה.

תיכף כשיתחיל לשחוט יקרעו ויעקרו שאר הסימנים על ידי כובדה לפני גמר השחיטה

קכג) הגאון ר' צבי פסח ז"ל השיב: שאסור לשחוט באופן כזה ושחיטה פסולה היא, דיש לחוש לעיקור סימנים, כי תיכף כשיתחיל לשחוט יקרעו ויעקרו שאר הסימנים מאליהם ע"י כובד הבהמה לפני גמר השחיטה. ע"ש שמביא דברי המנחת הזבח בקומץ סוף כלל י"ט, ודברי השמ"ח סי' כ"ד סעיף כ"ה שלא ימשך המסייע בחזקה שלא יבוא לידי עיקור. וכן שתיכף שיתחיל לשחוט הגרגרת נקרע השור מאליו ועכ"פ בודאי הוא דקריעה מצטרפת להשחיטה, ע"ש. ת"ל שזכינו לכוון לדבריו לעיל, אף שיש לדחוק ולחלק.

מי יכול לצמצם בדיוק מדת המתיחה,
בפרט שהמכוון הוא נכרי

קכד) בנדונינו, שהמלקחיים החשמליים מותחים הצוואר ללמעלה, אפשר שזה עוד גרוע מהנ"ל, כי מי יכול לצמצם בדיוק המדה המדויקת על ידי לחיצת הכפתור החשמלי, ועוד מכיון שהמכוון צריך להיות הנכרי הלוחץ על הכפתור, בודאי שאי אפשר לצמצם, וד"ל.

הרבה פעמים ראיתי שעוד באמצע השחיטה לחץ הנכרי את הכפתור החשמלי כדי שהבהמה תשתחרר מהבאקס, כי חשב שהשוחט כבר גמר שחיטתו.

קכה) ראה שם שמביא בשם חכם אחד שרצה להוכיח להיתר, מהגמרא זבחים (כו, א) תלה ושחט מהו, ופירש"י תלה הבהמה באויר העזרה וכו'. ודוחה ראייתו דאין זה כלום, דהא משכחת לה כשהיא תלוי' בה ברגלי', או כשהיא מונחת כולה על דבר התלוי באויר העזרה, ע"ש.

קכו) לא נהיר כלל מה שרוצה להביא ראי', הלא שם מיירי בדיעבד, ולדעת קצת פוסקים בבהמה דקה וקלה הוא כמו עופא דקליל (עי' בטור), וא"כ משכחת לן בהא, וגם כהנים זריזין הם. ואף ששחיטה כשירה בזרים, מ"מ הכהנים היו שוחטים כמבואר בתוס' קידושין עו, ב בד"ה אין בודקין.

קכז) ראה שם בהר צבי סימן י"א, שנכתבה בכסליו תרפ"ז (חסר סיום התשובה ומסקנתו להלכה). השאלה היא: שחברת צער בעלי חיים השפיעה על מנהלי בית המטבחים שבעירו, לשנות אופן הכנת הבהמה לשחיטה, שהי' נהוג עד עכשיו, שהבהמה היתה תלוי' ברגלי' למעלה והצואר למטה, והשחיטה היתה מן הצדדין, ולפי דעתם זה גורם צער גדול לבהמה, וע"כ רוצים להנהיג שהבהמה כמו שהיא עומדת על הארץ תהי' תלוי' באויר ע"י חבלים תחת בטנה, באופן שהצוואר יהי' למעלה והשוחט ישחוט למטה תחת צווארה.

קכח) השואל שם רצה להוכיח מד' הר"מ בהל' שחיטה פ"ב הל' ז' כיצד שוחטין כו', שמשמע לכתחילה ע"ש. כבר ביארנו לעיל דברי הר"מ הנ"ל: "שהיתה עומדת ואחז בערפה" שהוא רק בדיעבד.

קכט) השואל כותב ג"כ שמצא בשו"ת משיב דבר להנצי"ב דבסכין תלושה מותר לכתחילה כדעת הגר"א, ואינו יודע לכוון כוונתו בזה ואיפה הוא דעת הגר"א. ראה שם שהגרצ"פ ז"ל מבאר לו דברי הגר"א.

קל) כדי שלא לטעות מלשון השואל שהנצי"ב פוסק כהגר"א ולא כהש"ך, יש להדגיש שדברי הנצי"ב הם רק לבאר דברי הגר"א בהל' שחיטה שהם מכוונים לדברי הפר"ח, ולא הלכה למעשה, ואפילו לא כסניף.

קלא) ראה שם שמביא לדברי התבו"ש הנ"ל בבאור דברי רש"י ז"ל שמיירי שראשה קשור, ושגם בזה יש מי שמחמיר עכ"ד, וחסר הסיום.

קלב) מלשון השאלה נראה, שראש הבהמה לא הי' קשור, וכן לא מבואר אם רגלי' כן הוא קשורות. בעיות מסובכות נוצרו בארגנטינה ובארה"ב כשרצו לשנות אופן השחיטה מלמטה למעלה.

לא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה
ואם לא ישמעו ראוי להעבירם

קלג) כבר נשאל הערוגות הבשם (מובא בשו"ת יו"ד סי' ג') בשנת תרס"ד, דהשוחטים פרצו גדר ושוחטים מתחת לצוואר כשהבהמה עומדת על רגלי', וגער בהם הג' הנ"ל שלא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה ואם לא ישמעו ראוי להעבירם מאומנתם. (עיי"ש שהביא דברי המנחת הזבח הנ"ל באות ט"ז).

כל אשר יראת ה' נוגע בלבבו ישמר מלאכול בשר זבח זה כי פיגול הוא

קלד) כבר בשנת תרל"ה מתאונן השו"ב ר' אהרן צבי פרידמאן בספרו חן טוב, שהדפיסו אז, אודות חידוש בשחיטה בעיר ניו-יארק, אשר עדיין לא נראה ולא נשמע בכל קהילות ישראל, ולדעתו אסור לשחוט כן והשוחט על זה הדרך מאכיל טריפות לישראל בלתי ספק, וכל אשר יראת ה' נוגע בלבבו ישמר ויזהר שלא לאכול מבשר זבח זה כי פיגול הוא, לא ירצה ולא יטמא נפשו בתועבה הלזו. ומעיד על עצמו אף שזה יותר מל"ג שנים שעומד ומשמש בעבודת הקדש בשחיטה, דעתו שאי אפשר בשום אופן לשום אומן לשחוט בדרך זה ושא"א לירא ה' לעשות הרעה הגדולה הזאת לחטוא ולהחטיא הרבים. עיי"ש שמביא ששתים רעות עושים שמה.

השוחט בא בזריזות בהולה לשחוט
שמתיירא שיוזק מרגלי הבהמה

קלה) א. נוהגין בנוא יארק בשחיטת בהמות הגסות, שקושרים בחבל שני רגלים האחוריים והחבל נקשר להחבל הקבוע בגלגל מלמעלה בבית המטבחיים, וסובבים את הגלגל והחבל מסתובב על הגלגל, ומושך את הבהמה בשני רגלי' עד שאינה יכולה לעמוד על ידי', ונופלת לארץ ומונחת על צדי', וידי' אינם אסורות כלל, ויכולה לנענע ולפרכס בהם כרצונה, ומשרתי הטבחים תופסים בראשה בחזקה ומעמידים את הראש על שתי קרניו בארץ עד שאינה יכולה לנענע ולפרכס בראשה והצוואר מתוח, והשוחט בא במהירות וזריזות - יותר נכון בבהלה ופחד לשחוט, מפני שמתיירא שלא יוזק מרגלי הבהמה הקדמיים שאינם קשורים. בשאר מדינות או עיירות קושרים הד' רגלים כדי שלא תוכל לפרכס ולנענע גם בהם. כן נהגו אבותינו ואבות אבותינו ששחטו באופן שהיו מפילים הבהמה על הארץ וקשרו ד' רגלי' והחזיקו בראשה היטב הדק.

כאשר הבהמה מתחלת לפרכס משרתי הטבחים דוחקין עוד יותר צווארה נגד הסכין, וזה דרסה וודאית

קלו) ב. מתאונן על חידוש שחידשו כמה טבחים, להעלות הבהמה על ידי גלגל עד שתלוי' באויר וראשה ורגלי' הקדמיים סמוכים לארץ, והנכרים אוחזים ראש הבהמה בשתי קרני', השוחט בא נגד הצוואר וחותך מלמטה למעלה, וכנגדו דוחקים הנכרים ראש הבהמה על הסכין, והשוחט אין לו מקום לעמוד אלא בצד הבהמה, כי ירא ונבהל מידי הבהמה אשר אינם אסורות, שמא תפרכס הבהמה בהם. וזה ידוע אשר כל דבר התלוי בוודאי מתנענע. כי אין סומך על שום דבר, ובפרט שמשרתי הטבחים העוזרים עוד לדחוק הצוואר על הסכין בוודאי מתנענע, ואף אם ינענע רק קצת, תהי' שהיי' ודרסה. וזה שראיתי בעיני שכולם הם אשמים באשם תלוי, ואף שתהי' רק כהרף עין ראוי לחוש כמו שביארנו, וכי מי יכול לומר שאינו נבהל כשהשור מתחיל לפרכס ברגליו, ואף אם רק קצת יבהל השוחט כדרך כל הירא לנפשו. ומשרתי הטבחים כאשר מתחיל לפרכס דוחקין עוד יותר והיא דרסה וודאית בלי שום ספק.

קלז) לבד כל זאת הרי אנו אוסרין לשחוט מלמטה למעלה אף באין דוחקין הצוואר על הסכין, ובנד"ד דוחקין בחוזק הצוואר על הסכין ואסורה משום דרסה וודאית (ויש לעורר עוד דהוי כשוחטין ישראל ועכו"ם מסייע לו).

אל תאמינו להשוחטים האומרים שהיא שחיטה יפה - רעה היא בעיני אלקים ואדם

קלח) ראוי לגזור על אותן השוחטים שלא יזידון ולא יעשו עוד התועבה הזאת, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין, ואל תאמינו להשוחטים האומרים שהיא שחיטה יפה, רעה היא בעיני אלקים ואדם וחוטאים בנפשותם האומרים כן וכו' וכו' יעו"ש רח"ל.

מאין נבעה המספחת הזאת?
מאלו שרצו להרבות כספם ולמעט טרחתם!

קלט) הארכנו להעתיק דברי השו"ב ר' אהרן צבי בספרו חן טוב לדעת מאין נבעה המספחת הזאת, מאלו שרצו להרבות כספם ולמעט טרחתם. ומארה"ב זה נתפשט גם לשאר מקומות. ראה באריכות בספרי אבן מקיר תזעק על הקונטרס המתיר אסורים מה שהארכתי בזה.

קמ) לסיכום: נתבאר שהרבה ראשונים (הבה"ג, האשכול, הרי"ו והר"מ) ואולי רוב הפוסקים שאחריהם סוברים, שאופן זה הוא רק בדיעבד מותר.

קמא) כשראש הבהמה קשור ללמעלה חזק, הדרך החיים והמנחת הזבח סוברים שגם זה הוא רק בדיעבד, בשעת הדחק גדול אז מתירים. ביררנו לעיל שלכאורה גם דעת התבואות שור הוא כן.

קמב) הבאנו לעיל שמה שכותב הר"מ "שאוחז בערפה" הוא כמו לרש"י "תלוי' וראשה קשור", והר"מ מדייק "שחיטתו כשרה", היינו רק בדיעבד. קשירת ראש בבהמה הרי לא עדיף משחיטת עוף דקליל, לכן אסור לכתחילה לשחוט באופן זה.

אם בזמנם חששו כל כך אנן מה נענה אבתרי'

קמג) ראה ריטב"א שם בחולין בא"ד, שכתב דר"ח לא קמכשר אלא בדיעבד, ואפשר שהטעם וכו', או שגזרו בו לכתחילה משום צוואר בהמה למעלה שמא ידרוס. גם הבאנו וביארנו טעמי השמלה חדשה משום שהשוחט לא אימן ידו לשחוט באופן זה. ואם בזמנם חשש כל כך אנן מה נענה אבתרי' שנתמעטו הלבבות ואומנות יד.

לו הי' רואה דברי הראשונים וביניהם האשכול
הי' חוזר מדעתו

קמד) זה שהפרי חדש רוצה להקל אפילו לכתחילה. הנראה - שלו הי' רואה דברי הראשונים וביניהם האשכול, הי' חוזר מדעתו ומודה להש"ך והדמשק אליעזר.

לשנות נוהג כלל-ישראל,
זה לא עלה על דעת אף אחד מהפוסקים

קמה) עוד נראה שזה שהפר"ח רוצה להתיר שחיטה מלמטה למעלה לכתחילה, זהו רק בהכרח שצריכים לשחוט כן, או מחמת שנוח לשחוט כן באופן זה, אך לשנות נוהג כלל ישראל מאז ומעולם, ישתקע הדבר, כי זה, חלילה לא עלה על דעת אף אחד מהפוסקים.

שכן נהגו בני ישראל מאז שקבל משה תורה מסיני

קמו) כבר ביארנו לעיל באופן הנהיר ביותר, שאופן השחיטה המהודר למאוד הוא, שהבהמה שוכבת על הארץ ורגלי' קשורות ופני' וצווארה מתוח ללמעלה, והשוחט חותך בסכינו (מלמעלה וחודו למטה) צווארה. בודאי שכן נהגו בני ישראל מאז שקבל משה תורה מסיני. גם קודם מתן תורה נראה שנהגו כן, כמבואר לעיל. וכך נהגו בארצות הברית עד שנת תשי"ט, שאז עשו השוחטים שותפות עם הקצבים והכשירו והסכימו על כל דבר בגלל שרצו להרבות כספם ולמעט טרחתם והוצאותם.

ראה עוד בספר אבן מקרי תזעק, וספר מי יאכילנו בשר; ושחיטת ואכילת בשר כהלכתה.

לו חיו אתנו הפרי חדש והגר"א בודאי שלא היו מניחים לשנות אופן השחיטה המקובל באופן אחר

קמז) ברור בלי צל כל ספק, שלוא חיו אתנו הפרי חדש והגר"א שלא היו מתירים לשנות בקביעות אופן השחיטה המסור לנו מדור דור על ידי חידוש אופן אחר.

ההכנה נוגעת לעיקר השחיטה

קמח) ואם תאמר: חלילה לנו לשנות אופן השחיטה, רק מי אומר שאסור לחדש אופן בההכנה לשחיטה. זהו טעות גמור ועצת הס"א, כי ההכנה נוגעת לעיקר השחיטה. שהרי אנו קושרים רגלי הבהמה היטב שלא תפרכס ותבעט ברגלי' ותבהיל השוחט בעת שחיטתו וזה יגרום לא רק חששות חמורות רק ממש חששי נבילות וטריפות ר"ל.

מצות השחיטה שהיא מעיקרי היהדות מי יהין לשנות

קמט) אם על מנהג קל וחומרת אבותינו אנו מקפידים עד למאד, מטעם "אל תטוש תורת אמך", ו"אל תסיג גבול עולם שגדרו ראשונים", על אחת כמה וכמה מצות השחיטה שהיא מעיקרי היהדות מי יהין לשנות.

כל אותן הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל

קנ) בההקדמה לספר "היד החזקה" מביא הרמב"ם ז"ל (ע' ג, טור א) אד"ה השני ודברים הללו: "וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנתם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל". ראה שם.

השחיטה מלמעלה למטה הוא הדרך המקובל מאז,
לכן זה לא גרע מסתם מנהג

קנא) לא מבעיא לדעת הפוסקים הסוברים שלכתחילה יש לשחוט כן, הרי בודאי שזה יותר מסתם מנהג הנזכר בגמרא, אלא אפילו לדעת הפר"ח הסובר שלכתחלה יכולים לשחוט מלמטה למעלה, הרי בהכרח יודה שאופן השחיטה מלמעלה למטה הוא הי' הדרך המקובל והמעולה שנהגו מאז ומעולם, לכן זה לא גרע מסתם מנהג. ראה יו"ד סימן רי"ד, ומהרשד"ם סימן מ'.

כבר הוכיח הנסיון, שהם מתחילים במיעוט
ולבסוף גם הרובא דרובא לא די להם

קנב) עם ישראל מלומדי נסיון הגליות יודעים, שאפילו אם השלטון דורש מאתנו לשנות אופן השחיטה המקובל לנו מימות משה לאופן אחר (וכמו שהתחילו השלטונות לפני כמה שנים בלונדון שציוו לשחוט מלמטה למעלה והפען), הרי אפילו אם יבטיחו לכתחלה, שהם דורשים רק הדבר הזה ותו לא, כבר הוכיח הנסיון, שהם מתחילים במיעוט ולבסוף גם הרובא דרובא לא די להם, עד שרוצים, או שאוסרים כל אופן שחיטת ישראל.

אסור להסכים מרצון אלא מתוך כפי', אחרת אנו עושים מתורתנו ומנהג אבותינו חוכא ואיטלולא

קנג) גם לטענת ה"צער בעלי חיים" שבאמת זה אינו אלא אנטישמיות, אסור לנו להסכים מרצונינו, אלא מתוך כפי' גמורה לחפש איזה אופן שיהי' כשר לכתחילה או ח"ו בדיעבד, כי אחרת אנו עושים מתורתנו ומנהג אבותינו חוכא ואיטלולא בעיניהם, שזה בידינו להרחיב או לצמצם כאדם העושה בתוך שלו, וח"ו שזה לא מהשי"ת.

להקפיד לקשור רק בקרניים לא על הראש והצוואר, שלא יביא החבל על הסכין

קנד) כל המדובר עד כאן הי' רק בסתם שחיטה מלמטה למעלה על ידי שקושרין ראש הבהמה בקרני'. המנחת הזבח (כלל יז, ב) מביא גם בשם התבואות שור להקפיד לקשור רק בקרניים ולא על הראש או הצוואר, שלא יביא החבל על הסכין ויפרע בית השחיטה בקרניו.

עם דעת השוחטים אין להתחשב,
שמלבד שאינם מומחים לזה הרי אינם פוסקים,
כי המה טבחים ולא חכמים

קנה) אודות שחיטה במלקחיים שהראש נאחז שלא יזוז ומותחים הצוואר ללמעלה כבר ביררנו לעיל שיש חששות דאורייתא, ויכול לגרום חשש נבילה ממש. עד כה עוד לא ראיתי אפילו מגדול מובהק אחד שידון בזה. אמנם ישנם סוגים רבים בכלים הללו; הכשר כללי אי אפשר לפרסם, כי בשינוי קל יכול הדבר להתהפך לנבילה ממש. בלחיצת הכפתור משהו יותר מדי גורמים שהבהמה תחנק, או שמפרקתה תשבר, או שהגרגרת תפסק. גם שבמתיחת משהו יותר מדי יכולים הסימנים להקרע לפני השחיטה, ומי יכול להעמיד על עצמו לפסוק בחמור שבחמור מבלי ידיעה הנדסית ורפואית ווטרענארית, מחוץ שהרב צריך להיות מומחה מובהק בהלכה זו, שידע לבדוק ולשער עד כחוט השערה, אם הבהמה לא ניזקה, אם אינה בגדר מסוכנת. עם דעת השוחטים אין להתחשב, שחוץ מזה שאינם מומחים לזה, גם אינם פוסקים, כי המה שוחטים ולא חכמים.

גם על הרוב הרבה שוחטים הם שותפים עם הקצבים והם הנותנים הטשעקס לשאר השוחטים, והמה מפחדים לומר דבר או חצי דבר, כמו שידוע ששני שוחטים משחיטת וויינשטוק שספרו להרבנים המכשירים, ששוחט אחד שחט עם סכין פגום, הגם ששני שוחטים אמרו לו שהסכין  פגום, ובכל זאת שחט הלאה [כי השוחט הזה הוא גם כן שותף עם בעל השחיטה]. ואחר כך פסקו שני רבנים המכשירים שכל שחיטת  יום  זה הוא נבילה וטריפה, ואף על פי כן, לא די שלא אסרו את השוחט ששחט בסכין פגום אלא שפיטרו את השוחטים הכשרים, ואת המאכיל נבילות וטריפות השאירו בשאט נפש. ראה באריכות בספרנו הנ"ל.

מבלי ידיעתם הם יכולים להאכיל נבילות ממש

קנו) סדר המלקחיים ומתיחת הצוואר הוא כך: קודם שנותנים המלקחיים על ראש הבהמה ומותחים הצוואר. למתוח הצוואר יש שני כפתורים אחד לנכרי ואחד לשוחט. אחרי שהנכרי מותח הראש עוד בא השוחט ומותח עוד יותר. השוחט מעוניין שצוואר הבהמה יהי' מתוח עד כמה שאפשר, כי אז לא נחוץ שהסכין יהי' חד וחלק כל כך. כידוע שמנהלי בית המטבחיים מזרזים השוחטים לגמור עבודתם. כשהשוחטים ממהרים עצמם אינם שמים לב לכל החששות הנ"ל, כך שיהי' להם קל עבודתם, בנקל מבלי ידיעתם הם יכולים להאכיל נבילות ממש.

קנז) הגאון ר' זלמן סורוצקין ז"ל נשאל בשנת תש"כ, ממאנטרעאל, קנדה, כמובא בספרו מאזנים למשפט (ח"ב סימן א): בהשפעת חברת צער בעלי חיים, גזרה ממשלת קנדא לשנות הכנת הבהמה לשחיטה. נותנים חבלים תחת בטן הבהמה ועל ידי מרים אוטומטי מוגבהת היא למעלה ותולה באויר, והשחיטה היא מלמטה למעלה, הצוואר למעלה והסכין למטה.

דברי הש"ך הוא העיקר ואין לשנות

קנח) הגר"ז מאריך בעיקרו בדבר הר"מ הנ"ל, אם סובר שמותר לכתחילה כהפרי חדש. ראה שם. כבר ביארנו לעיל שדבריו דחויים. לו יצוייר שהי' רואה דברי האשכול והבעל הלכות גדולות, לא הי' צל של ספק שדברי הש"ך הוא העיקר ואין לשנות.

אין לך שעת הדחק גדול מזה,
שלא מניחים לשחוט באופן אחר

קנט) למעשה חש לדברי התבואות שור והמנחת הזבח וכתב: שיעשו כל מיני טצדקי לבטל כל שינוי בסדר השחיטה, ומוסיף ששונאי ישראל מתחילים בפכים קטנים, ואח"כ גזירתם נוגעת בעיקר יסודי השחיטה. אם לא יעלה בידם ח"ו לפעול לא לשנות כלום, אז על-כל-פנים לסדר שגם הראש יהי' קשור. שאפילו להמנחת הזבח בשעת הדחק מותר באופן זה, ואין שעת הדחק גדול ממה שלא מניחים לשחוט באופן אחר.

קס) ראה שם שכתב, אם ח"ו לא יאפשרו לקשור ראש הבהמה למעלה בעת השחיטה, אפשר לסדר שנכרי אחד יחזיק ראש הבהמה, כדי שלא תכביד על הסכין. אם גם זאת לא ירשה השלטון שיעשו כדעת הרמב"ם, שהשוחט ביד אחת יחזיק עורף הבהמה ובידו השני' ישחוט. ומסיק: מכיון שלא ברור לי כשמלה כוונת הר"מ באחיזת העורף, ואפשר שכוונתו למתוח הסימנים, לכן אני מצטרף לב' רבנים מפורסמים שיסכימו עמדי להיתר זה.

מכיון שהשוחטים הוכרחו לאמן ידם לכתחילה לשחוט מלמטה למעלה אין לחשוש

קסא) ראה שם, שהשואל מעוררו שאופן השחיטה כזו, מלמטה למעלה לא התירו אלא באופן עראי אך לא בקביעות. הגר"ז משיב: מכיון שהשוחטים שמה הוכרחו לאמן ידם לכתחילה לשחוט מלמטה למעלה אין לחשוש בזה, ואופנם עדיף משחיטה בהזדמנות. הוא מסתמך על השמלה חדשה, שאחד מחששותיו בשחיטה מלמטה למעלה הוא, מפני שהשוחטים לא אומנו לכתחילה באופן זה. נמצא, איפה, שהשוחטים כן אומנו לכתחילה באופן זה, גם הוא יודה שאין לחשוש.

ראה שהי' שם מומחה להשגיח ולבדוק אם הצליחו ושוחטים בקלות באופן זה

קסב) מסתימת דבריו נראה שלא הסכים רק משום שהשוחטים אומנו מלכתחילה באופן זה. בפשטות נראה שהי' שם כמה שו"בים הידועים ומפורסמים למומחים והם ספרו ואמרו לו שהשוחטים אומנו לשחוט באופ זה. עוד הוסיפו שבאופן זה יותר קל מהשחיטה מיוראפ. ויכולים לשחוט בקל באופן זה. אבל שכח דברי השו"מ שמביא דברי הרשב"א על השוחטים כי שקר בימינם.

אפילו נתאמנו לכתחילה לאופן זה מלמטה למעלה,
יש חשש דרסה

קסג) אך פלא שלא מביא החשש השני של השמלה חדשה: דבקצתם עדיין יש קצת חשש דרסה. כוונתו כנראה, שלשחוט מלמטה למעלה דרוש התאמצות לדחוק הסכין למעלה (נגד הטבע, כי מלמעלה למטה הרבה יותר קל לשחוט, וגם שהשוחט שולט יותר על הבהמה ורואה מה שעושה ואינו מבוהל במעשיו) והחשש הוא שמא דחק הסכין אפילו במקצת למעלה, ויהי' חשש דרסה, דהיינו: במציאות ואופן שחיטה כזו, אפילו כשנתאמנו מלכתחילה לאופן זה מלמטה למעלה, גם יש קצת חשש דרסה, כי לא כל העתים שוות אצל השוחט. ויפה אמר השואל, שזה ניחא רק בדיעבד ולא לכתחילה. וכבר ביארנו שסמך המשיב על השמלה חדשה אינו, כי לא מביא כל דבריו שלפיהם לא הועיל כלום.

מסמיכים אותו כפוסק שיכולים לסמוך עליו

קסד) באדרת אליהו להג"ר אליהו, הרב מטוכעץ (נדפס שנת תרנ"ה בהסכמת גדולי ליטא עוד משנת תרכ"ד, שמסמיכים אותו כפוסק שיכולים לסמוך עליו (בסימן ו, במקור חיים אות יד) מאריך להחזיק דעת הפר"ח והגר"א ז"ל הנ"ל שאף לכתחילה מותר בלי שום חשש, מכל-מקום למעשה כתב שם ביד אליהו: אך הפר"ח השיג על הש"ך ומתיר בשניהם, אף לכתחילה, וכן דעת הגר"א ז"ל. לענ"ד נראה דבריהם עיקר לדינא עפ"י סוגית הש"ס כדביארתי במ"ח ס"ק י"ד. אך בדורות אלו כבר כתב התב"ש סוף ס"ק ט"ו דבטלו אצלינו אנשי אימון ידים כמותן והלואי שישחוט כהוגן בהעברת הסכין על גבי צואר, ועל כן יש להחמיר לדידן לכתחילה כהש"ך, עכ"ל הבהיר. וכן מזכיר זה בפי' מקור חיים בסוף ס"ק י"ד לאחר שהאריך לברר ולהצדיק דעת הגר"א והפר"ח מסיק אך לדינא בזה"ז כתבתי ביד אליהו ס"ק י"ב בסופו, עכ"ל. וראה באריכות בענין זה בספרי הלכה למשה מסיני על ה' הלכות שחיטה.

הדרך היותר קל בלי בעיות, ספיקות וקשיים ואמינות השוחטים היא השחיטה המקובלת מקדם

קסה) הרי שגדולי הפוסקים סברו שאפילו הי' זה מותר לכתחילה מכל מקום לא אמרינן אכשר דרא, ובעו"ה אחסור דרא באומנות השחיטה, ומלבד הדרך המקובל שאנו שוחטים ראוי למנוע מזה לכתחילה אפילו מעצמינו בלי גזירת חז"ל והראשונים ז"ל. ונתבאר ג"כ מדבריו שיותר בקל לשחוט בדרך הרגיל, והאומנים הגדולים (ולדעת הש"ך ושאר פוסקים חז"ל) הם הכירו היטב והתבוננו היטב במהות אומנות השחיטה שדרך היותר קלה, ושאפשר לסמוך על השוחטים בלי בעיות, ספיקות וקשיים היא השחיטה המקובלת לנו מקדם.

נראה שהש"ך חשש לשוחטי זמננו,
שאפילו בעוף שקל לשוחטו יהי' חששות

קסו) הדרכי תשובה (סימן ו' אות מ"ז) מביא דברי הלב ארי' (חולין ט"ו, ד"ע אר"ז) שסובר שמה שכתב הש"ך שאף בעוף יש לחוש לכתחילה, שזה ודאי לאו מדינא דגמרא, אלא מחמת חומרא בעלמא. ראה שם. (כבר ביארנו שיסוד דברי הש"ך הם ראשוני הפוסקים). כנראה שהש"ך חשש לשוחטי זמננו שאפילו בעוף שקל לשוחטו יהיו חששות.

קסז) ראה ערוגת הבשם (יו"ד סימן ג') בתשובתו לארגנטינא שאופן שחיטתם היתה בעמידה מלמטה למעלה מבלי לקשור הראש כלל, שצעק ככרוכיא שיש לאסור מחשש דרסה אף בדיעבד.

פשוט שלא אמרה אלא באקראי, אבל לא בתמידות

קסח) הערוגת הבשם שם בא"ד כותב: הגם שבחידושי מהרא"ל צינץ ס"ק האריך בזה וכתב שאין להחמיר בדיעבד, מכל מקום מסיים הוא: פשוט וברור דאף הוא לא אמרה אלא אם אירע כן פעם אחת באקראי, אבל לא בתמידות, שזה ודאי שלא יעשה כן בישראל, ע"ש.

קסט) רואים אנו שלא עלה על דעתו לומר כלל, מכיון שהשוחטים כבר הורגלו באופן שחיטה כזה, לכן עדיף טפי, ולדעת מהרא"ל על כל פנים אפשר לשחוט כן בתמידות.

קע) ראה שמביא דברי המנחת הזבח וכותב עליו: פוק חזי מאן גברא קמסהיד, שהרי המנחת הזבח הי' בעצמו שו"ב בכמה קהלות גדולות. עיי"ש.

המשך בעמוד הבא...

 

*